במדבר, פרק ל״ה, פסוק ל׳

תארו לעצמכם שאתם שופטים בבית משפט וצריכים להחליט החלטה גורלית. איך תדעו בוודאות מה באמת קרה? התורה מלמדת אותנו שכאשר מדובר בעונש חמור על מעשה קשה כמו פגיעה בחיי אדם, אסור לבית הדין לנחש או להסתמך על השערות. כשהתורה אומרת כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ, היא מתכוונת לכל אדם שפגע באחר בכוונה. אבל כדי להעניש אותו, זה חייב להיות לְפִי עֵדִים, כלומר רק על פי דבריהם של עדים שראו את המעשה במו עיניהם ואפילו הזהירו את האדם מראש. במצב כזה, התורה אומרת יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ. המילה הזו לא מתארת כאן פשע, אלא פשוט אומרת שבית הדין מוציא לפועל את העונש כדין, והעדים צריכים להיות נוכחים שם. אבל מה קורה אם רק אדם אחד ראה את המעשה? כאן יש כלל ברור: וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת. עד יחיד לעולם לא מספיק כדי להעניש מישהו, אפילו אם המעשה חמור מאוד. המילה "יענה" גם מלמדת אותנו שלעד שראה את המעשה אסור להתערב בדיון של השופטים ולנסות לשכנע אותם להעניש את הנאשם. התורה כל כך חוששת שיענישו בטעות אדם חף מפשע, ולכן היא תמיד תעדיף לשמוע קולות שמנסים ללמד זכות ולהגן, ולא קולות שממהרים להאשים.