יצא לכם פעם לחשוב מי היה אחראי להעניש אנשים שעשו מעשים חמורים בזמן התנ"ך? כשמישהו פגע באדם אחר בכוונה, התורה מטילה תפקיד חשוב על קרוב המשפחה של האדם שנפגע. קרוב המשפחה הזה נקרא גואל הדם. במקרה שאין משפחה קרובה, בית הדין, שהוא בית המשפט של פעם, ממנה אדם מיוחד לתפקיד הזה.
התפקיד של קרוב המשפחה הוא לא רק רשות, אלא ממש מצווה מאת ה' כדי לדאוג שהצדק ייעשה. אבל האם מותר לו פשוט לפעול על דעת עצמו? ממש לא. קודם כל, השופטים בבית הדין בודקים את המקרה ביסודיות. רק אחרי שהם קובעים שהאדם באמת אשם, התפקיד עובר לקרוב המשפחה, ואפילו אם קשה לו הוא צריך לקיים את החלטת השופטים. התורה כותבת פעמיים את המילים את הרוצח כדי ללמד שאת העונש שקבעו השופטים אפשר לקיים בכל מיני דרכים ובאמצעות חומרים פשוטים כמו אבן או עץ, ולא צריך לחפש כלי מיוחד לשם כך.
אולי תדמיינו שקרוב המשפחה יכול פשוט לרדוף אחרי האשם ברחוב ולפגוע בו מתי שמתחשק לו. כדי שלא נחשוב כך, התורה משתמשת במילים בפגעו בו. המילים האלה באות ללמד אותנו שהתורה שומרת על כבוד האדם ומונעת התנהגות פראית או אלימה ברחוב. הכוונה היא שרק אחרי שהמשפט מסתיים בצורה מסודרת, השופטים מוסרים את האשם לידי קרוב המשפחה, וכך העונש מתבצע מתוך החלטה של בית הדין ולא מתוך כעס או השתוללות.