תארו לעצמכם שאתם ושאר החברים בכיתה אוספים ממתקים כדי להכין חבילה גדולה למישהו שאין לו. האם זה הוגן שילד שיש לו שקית ענקית של ממתקים ייתן בדיוק כמו ילד שיש לו רק ממתק אחד קטן? כנראה שמי שיש לו יותר, יכול לתת קצת יותר. כך בדיוק קרה כשהיו צריכים לתת ערים לשבט לוי. שבט לוי לא קיבל שטח רגיל משלו בארץ ישראל, אלא היה צריך לגור בערים מיוחדות שהיו פזורות בתוך השטחים של שאר השבטים.
כדי שהחלוקה תהיה הוגנת, התורה אומרת מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ. כלומר, שבט גדול שקיבל שטח רחב, ייתן מספר רב יותר של ערים ללויים, ושבט קטן ייתן פחות ערים. לפעמים גם בדקו כמה העיר שווה. יכול להיות ששבט קטן ייתן מעט ערים, אבל אלו יהיו ערים מצוינות וחשובות מאוד, וכך כולם נתנו חלק שווה והוגן.
אבל איך עושים את זה בלי שאנשים יריבו ויגידו שלקחו להם את העיר? התורה מסבירה שאִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ... יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם. המילה אִישׁ מכוונת למנהיג של השבט, הנשיא. הנשיא היה זה שנתן את הערים ללויים עוד לפני שהוא חילק את האדמות למשפחות השונות בשבט שלו. בדרך זו, אף משפחה לא הרגישה שלוקחים לה עיר שכבר שייכת לה, וכך נמנעו סכסוכים וכולם נשארו חברים.