במדבר, פרק ל״ה, פסוק ח׳

וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מוקצות ללויים מתוך נחלות השבטים על בסיס עקרונות של יחסיות והגינות חברתית. ההוראה מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ קובעת כי שבטים גדולים, או לחלופין משפחות בעלות נחלה רחבה בתוך השבט, ימסרו מספר רב יותר של ערים. עם זאת, החלוקה מתחשבת גם בשווי הכלכלי של המקום, כך ששבט יכול למסור מעט ערים איכותיות השוות בערכן למספר רב של ערים שיימסרו ממקום אחר. הציווי אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם מטיל את האחריות על נשיא השבט להפריש את ערי הלויים מראש, עוד בטרם חלוקת הקרקעות למשפחות השונות, במטרה למנוע סכסוכים על בעלות.