במדבר, פרק ל״ה, פסוק כ״א

יצא לכם פעם לחשוב האם אדם שפוגע במישהו אחר בלי שום כלי נשק נחשב אשם באותה מידה? התורה מסבירה לנו שכן. כאשר אדם פועל בְּאֵיבָה, כלומר מתוך שנאה עמוקה, הוא עושה מעשה חמור מאוד. לפעמים השנאה הזו מסתתרת בלב ואף אחד לא יודע עליה, אבל ברגע שהאדם פוגע באחר, המעשה עצמו חושף את מה שהסתתר בתוכו. כשהתורה אומרת הִכָּהוּ בְיָדוֹ, היא מלמדת אותנו שלא חייבים להשתמש בכלי כדי לגרום לנזק. גם שימוש בכוח של הגוף, כמו דחיפה או בעיטה, נחשב לפגיעה. המילה וַיָּמֹת מדגישה שהעונש על המעשה הזה חל רק אם הפגיעה באמת הסתיימה במוות של האדם השני. במצב כזה, הדין הוא מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, מה שאומר שבית הדין חייב לוודא שהפוגע יקבל את עונשו בכל דרך שאפשר. כדי להבהיר עד כמה המעשה חמור, התורה מוסיפה את המילים רֹצֵחַ הוּא. זה בא ללמד אותנו שיש הבדל גדול בין אדם שפוגע בכוונה, לבין מקרה שבו למשל שור של מישהו פגע באדם אחר. במקרה של שור, הבעלים רק משלם כסף, אבל כשאדם עושה זאת בעצמו מתוך שנאה, זה שונה לגמרי. מי שאחראי לדאוג שהצדק ייעשה הוא גֹּאֵל הַדָּם. בדרך כלל זהו קרוב משפחה, אבל אם אין לנפגע משפחה, בית הדין ממנה אדם מיוחד מטעמו שימלא את התפקיד הזה, כדי לוודא שהצדק יצא לאור.