שאלתם את עצמכם פעם מה קורה כשכולם מקבלים מתנה גדולה ורק קבוצה אחת לא? כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, כל שבט קיבל שטח אדמה משלו. אבל שבט לוי היה מיוחד, הוא לא קיבל נחלה עם שדות וחקלאות. למרות זאת, גם הלויים היו צריכים מקום נעים לגור בו. לכן ה׳ אומר למשה צַו את בני ישראל. המילה הזו נועדה לזרז אותם. ה׳ רצה שהם יתנו ללויים חלק מהשטח שלהם בשמחה וברוחב לב, ממש כמו שנותנים מתנה באהבה למי שצריך, ולא ירגישו שהם מפסידים משהו.
ה׳ מבקש שיתנו להם עָרִים לָשָׁבֶת. אלו ערי מגורים שמתאימות וראויות לבני אדם. הערים האלו לא היו ענקיות, כי הלויים לא היו צריכים שדות עצומים. הפרנסה שלהם הגיעה מהמעשרות שעם ישראל נתן להם, ולכן הספיקו להם ערים בגודל בינוני. בנוסף לבתים, בני ישראל התבקשו לתת ללויים גם וּמִגְרָשׁ. מגרש הוא שטח פתוח וריק שמקיף את העיר מכל הכיוונים. המילה תִּתְּנוּ מלמדת שאם במקרה אין סביב העיר שטח ריק כזה, בני ישראל חייבים לפנות שטח במיוחד בשבילם. השטח הזה, שנמצא סְבִיבֹתֵיהֶם, שייך ללויים לגמרי, ממש כמו הבתים עצמם.
למה בעצם צריך את השטח הריק הזה? קודם כל, כדי שהעיר תהיה יפה ונעימה למראה. בנוסף, זה היה מקום שבו הלויים יכלו לשים את הבהמות והרכוש שלהם. השטח הזה היה מסודר בצורת ריבוע מדויק ושווה סביב העיר. היו עליו חוקים מאוד ברורים: בחלק הקרוב ביותר לבתים היה אסור לבנות או לשתול שום דבר כדי להשאיר אותו פנוי ויפה. רק בחלק הרחוק יותר היה מותר לטעת כרמים ושדות. החוק המיוחד הזה גרם לכך שהעיר תמיד תהיה מוקפת בטבע ירוק ופתוח. אם היו צריכים עוד בתים כי מספר התושבים גדל, היה אסור לבנות על השטח הפתוח הזה, אלא היו חייבים ללכת ולהקים עיר חדשה לגמרי. כך נשמר הסדר והיופי של ערי הלויים.