שורש נפילתם ועונשם של אלו העוזבים את הדרך הישרה נובע מתוך תהליך פנימי של התרחקות מודעת מחכמה. הכתוב מצביע על קשר ישיר והדוק בין דחיית השכל וההבנה לבין נטישת הערכים המוסריים והדתיים.
המילים תַּחַת כִּי משמעותן "בעבור אשר" או "בגלל ש-" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מתאר פתיים וכסילים אשר נגררים אחר תאוותיהם, ובעקבות כך מואסים בחכמה ובחיי הנצח של התורה לטובת עיסוק בחיי שעה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, ראשון לציון]. המילה דָעַת מתפרשת כאן כשם עצם, כלומר הידע עצמו, או כפועל שמשמעותו כי שנאו לדעת את מה שנדרש מהם לדעת [עמנואל הרומי].
הפרשנים מצביעים על מערכת יחסים כפולה בין הדעת לבין יראת ה'. מגישה אחת עולה כי יראת ה' מהווה את ההכנה, הבסיס והמוסר ההכרחיים לשם קניית הדעת [רלב"ג, אמרי דעת]. מאחר שאין בור ירא חטא, ברגע ששָׂנְאוּ דָעַת והתרחקו מלימוד התורה, הם בהכרח התרחקו גם מיראת ה' ונמשכו לחטא [אלשיך]. מנגד, יש המבארים כי יראת ה' היא זו שמקבעת את חוקי החכמה בלב האדם בצורה ברורה. אותם כסילים, הרדופים אחר תאוותיהם, לא רצו ביראת ה' מכיוון שידעו שהיא תביא אותם אל אותה דעת שהם כה שונאים ומבקשים להתרחק ממנה [מלבי"ם].
ביחס למילים וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ, הכוונה מבחינה לשונית היא שלא בחרו "בה", ביראה [עמנואל הרומי]. משמעות חוסר הבחירה הזו בפועל היא שאפילו אם אדם סבור שאינו מסוגל או מחוייב לרדת לעומקיה של חכמת התורה העליונה, עדיין מצופה ממנו לבחור בדרך ישרה, להיות ירא שמים ולקבוע עתים לתורה. אך אותם אנשים פרקו עול ולא בחרו אפילו ברמה הבסיסית הזו של היראה [ראשון לציון].
התוצאה הישירה של דחיית החכמה וחוסר המוכנות לעמול בה, יחד עם ההתרחקות ממוסר ויראת ה', היא שאותם אנשים נענשים ונושאים בתוצאות מעשיהם הרעים, מבלי שיזכו לשכר כלשהו [אלשיך, אמרי דעת].