חינוכו של האדם ועיצוב אישיותו נשענים על יסודות כפולים: סמכות ומסורת, שכל ורגש, רוח וחומר. שלמה המלך פונה אל התלמיד או הבן, ומשרטט בפניו את המסלול הראוי לקניית חכמה ומידות טובות, מסלול שמתחיל בבית ההורים ומתרחב אל העולמות הרוחניים והפילוסופיים.
תחילה, מבארים הפרשנים את מילות הפסוק. המילה שְׁמַע משמעותה קבלה והקשבה פנימית, בעוד מוּסַר מתייחס לכללי התנהגות ותוכחת. המילה תִּטֹּשׁ מבטאת עזיבה, והמילה תּוֹרַת עניינה לימוד והוראה [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ברובד הפשטני, הפסוק עוסק בחינוך הבסיסי שמקבל האדם בצעירותו. חובה על הבן לקבל את מוסר אביו ואת הוראת אמו, שכן שני ההורים נושאים בעול גידולו, חפצים בתקנתו ורוצים שיצעד בדרך ישרה [רלב"ג, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שיש מי שסבור כי עצת נשים עלולה להיות לעיתים חסרת עומק ולכן האזהרה היא שלא להשליך את אותם עניינים ששכל האם כן מגיע אליהם [עמנואל הרומי], פרשנים אחרים מדגישים מנגד כי האשה החכמה היא זו שמורה את הדרך הישרה לבנה, כדוגמת בת שבע שייסרה את שלמה [אבן עזרא]. המוסר הראשוני הזה משמש עבור האדם כתכשיט המנקה אותו ממידות פחותות, ומכין אותו לקבלת חכמה עליונה יותר בהמשך חייו [רלב"ג].
תפיסה נוספת מרחיבה את המושג "אב" ומתייחסת לרבותיו ומלמדיו של האדם. לפי גישה זו, חובה על האדם לשמוע למוסר רבו אף יותר מלמוסר אביו מולידו. הסיבה לכך היא שהאב הביולוגי אחראי על יצירת הגוף והוצאתו מן הכוח אל הפועל, ואילו הרב מוציא את שכלו ונפשו של האדם מן הכוח אל הפועל האלוהי, ולכן ראוי הרב יותר להיקרא בשם "אב" [עמנואל הרומי].
מעבר לחינוך הביתי והאישי, הפסוק טומן בחובו משמעות לאומית ורוחנית עמוקה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא התייחסות אל אָבִיךָ כאל ה', ואל אִמֶּךָ כאל כנסת ישראל והאומה. לפי תפיסה זו, מוּסַר אָבִיךָ מסמל את התורה שבכתב שניתנה ישירות מה', בעוד תּוֹרַת אִמֶּךָ מסמלת את התורה שבעל פה, דברי הסופרים והסייגים שחידשו חכמי הדורות. התורה שבעל פה עוברת מדור לדור במסורת חיה, בדומה לתינוק היונק משדי אמו [רש"י, אלשיך, חומת אנך]. באותו הקשר, המוסר מייצג את היסודות המושכלים והברורים שאין בהם ספק, בעוד תורת האם מייצגת את תורת הקהילה הכללית הנשענת על אותם יסודות איתנים [מלבי"ם].
ברובד הפילוסופי, ההנגדה בין האב לאם מייצגת את המורכבות של טבע האדם. האב מסמל את השכל, הנפש והצורה, ואילו האם מסמלת את הגוף והחומר. הפסוק מורה לאדם להשליט את השכל על היצר ולשמוע למוסר השכלי, אך באותה נשימה מזהיר וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ – אין לדכא את החומר ולענות את הגוף בסיגופים קיצוניים ללא סיבה, אלא יש לתת לגוף את צרכיו ההכרחיים כדי שיוכל לשמש את הנפש כראוי. על האדם לשמור על איזון נכון בין השכל לחומר, ולא לנטוש אף אחד מחלקי הווייתו [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. במקביל, הוזהר האדם הלומד חכמה שלא לנטות אחר דעות נפסדות של מינים ואפיקורסים המנסים לפתותו, אלא לדבוק במוסר השכלי הטהור [אמרי דעת].