הפסוק ממשיך לתאר את הפיתויים שמציעים החוטאים לנער כדי למשוך אותו להצטרף לחבורתם, תוך הבטחה לשוויון מלא ולשותפות ברווחים. הפרשנים מצביעים על מודלים שונים לחלוקת השלל המשתקפים מהצעתם.
הגישה המרכזית היא שהפסוק מציע לנער בחירה בין שתי אפשרויות כלכליות: האחת היא חלוקת השלל איש איש לביתו באמצעות גורל (גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל), והשנייה היא השארת כל הרכוש בשותפות מלאה, כך שכולם יאכלו וישתו יחד מדמי הגזילה (כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ) [רש"י, עמנואל הרומי, מצודת דוד]. המילה כִּיס מתפרשת כאמתחת, שק או ארנק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים אותה מלשון "מכסה" וחשבון, כלומר קצבה שווה ואחידה לכל חברי הכנופיה [עמנואל הרומי].
לעומת זאת, יש המפרשים שאין מדובר בשתי אפשרויות בחירה, אלא במערכת חלוקה אחת המבוססת על סוג השלל: חפצים וכלים פיזיים יחולקו בין כולם בגורל וכל אחד ייקח את חלקו לביתו, ואילו הכסף והממון יונחו בקופה משותפת של החבורה [מלבי"ם].
כדי להגביר את הפיתוי, החוטאים מבטיחים לנער מעמד מיוחד וזכויות יתר. יש המפרשים שהם מציעים לו את הכבוד להיות זה שזורק את הגורל בפועל וקובע את החלקים עבור כולם [מצודת דוד]. גישה מרחיקת לכת אף יותר מציעה שהחוטאים מעניקים לנער הטבה כפולה: הוא יקבל חלק פרטי משלו בגורל שאותו יוכל לשמור לעצמו במלואו, ובמקביל יורשה לאכול ולחיות מתוך הקופה המשותפת של שאר החבורה [אלשיך].
למרות ההבטחות המפתות לשותפות ושוויון, דרך זו טומנת בחובה סכנה מוסרית קשה. הרדיפה אחר תאוות, אכילה ושתייה תביא את החבורה בהכרח לחסרון כיס, מה שידחוף אותם לגנוב שוב ושוב, ובסופו של דבר אף ידרדר אותם לרצח כאשר ייתפסו על ידי בעלי הרכוש [רלב"ג].