החכמה האלוהית מפנה קריאת אזהרה לשוב בתשובה, ומסווגת את המתרחקים מדרך הישר לשלוש קבוצות ורמות שונות של פוחזים [חומת אנך, שטיינזלץ]. שאלת התוכחה עַד מָתַי הפותחת את הכתוב, מוסבת למעשה על כל שלושת חלקי המשפט, ומופנית כלפי כל אחת מהקבוצות [מצודת דוד]. עם זאת, ניכר הבדל בולט באופן הפנייה: בעוד שהפנייה אל הפתאים נעשית בלשון נוכח, ההתייחסות ללצים ולכסילים היא בלשון נסתר. שינוי זה נובע מכך שהחכמה מדברת ישירות אל אלו שעומדים לפניה, ומתייחסת לאחרים כנעדרים [עמנואל הרומי]. גישה נוספת מסבירה כי הלצים והכסילים אינם ראויים לראות פני שכינה, וה' מואס בהם ומרחיק אותם מכיוון שהם שונאים דעת [אלשיך].
הקבוצה הראשונה היא הפְּתָיִם. מדובר באנשים תמימים, קלי דעת וחסרי הבנה, הממהרים להאמין לכל דבר ומתפתים בקלות ללכת אחר מסיתים מבלי לחקור ולבדוק את הדברים לאשורם [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם]. הכתוב שואל אותם עד מתי תְּאֵהֲבוּ פֶתִי. המילה פֶתִי משמשת כאן כשם עצם שמשמעותו פתיות ותמימות [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי, שטיינזלץ]. יש המפרשים כי אהבתם נתונה לגוף החומרי שהוא משולל השכלה, מתוך רצון להימשך אחר הנאות העולם הזה [אלשיך], או שהם פשוט אוהבים ללכת בדרכיהם של פתאים אחרים [עמנואל הרומי].
הקבוצה השנייה היא הלֵצִים. אלו הם אנשים שאינם רציניים, הבוחרים בבטלה ומרבים לדבר דברי לעג ושחוק על העוסקים בחיי העולם הבא [רלב"ג, אלשיך, שטיינזלץ]. מניע עמוק יותר לליצנות שלהם הוא חוסר נכונותם לקבל דברי אמונה ומוסר המבוססים על מסורת בלבד; הם מתלוצצים על החכמה משום שאין לה הוכחות שכליות חותכות, אך הם אינם שונאים את הדעת כשלעצמה [מלבי"ם].
הקבוצה השלישית והגרועה ביותר היא הכְסִילִים. בניגוד לפתאים, הכסילים אינם בהכרח חסרי שכל, ולעיתים עשויים להיות חכמים גדולים ובעלי יכולת הבנה. סכלותם היא תכונה מושרשת וקניין שלילי [רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם]. הכתוב מציין כי הם יִשְׂנְאוּ דָעַת, ושנאה זו נובעת ממניעים אישיים: הם מבינים את חוקי החכמה, אך יודעים שאם יעמיקו בלימוד, התורה תשים רסן לתאוותיהם ותחייב אותם לפרוש מהחטא. לכן, הם בוחרים במודע למאוס בחכמה ולשנוא אותה כדי שלא תפריע להם להמשיך ללכת אחר יצרי לבם [אלשיך, מלבי"ם].