פתח השער לספר החכמה הגדול מציג בפני הלומד את תעודת הזהות של היצירה כולה. פסוק הפתיחה אינו רק כותרת טכנית, אלא מבוא המגדיר את שם הספר, את זהות המחבר, ואת האמצעי הספרותי שבו בחר להעביר את מסריו העמוקים [עמנואל הרומי, אבן עזרא].
המילה מִשְׁלֵי מתארת אמרי חכמה קצרים [ביאור שטיינזלץ] הבנויים על דרך הדמיון וההשוואה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשל משמש כמעין לבוש מוכר ויומיומי, שדרכו ניתן להסביר ולהמחיש רעיונות פילוסופיים, מופשטים ורחוקים מן השכל [רלב"ג, מלבי"ם]. שלמה המלך בחר בדרך המשלים כדי להנגיש את החכמה לכל אדם באשר הוא. בעוד שישנם חכמים שדעתם עמוקה מכדי שההמון יוכל ללמוד מהם, שלמה השכיל לערוך משלים שדרכם כל אדם, החל מהחכם הגדול ועד לאדם הפשוט, יוכל להפיק לקחים בהתאם לרמת הבנתו [חומת אנך]. דוגמה מובהקת לשימוש במשלים לאורך הספר היא הדימוי של התורה לאשה טובה, לעומת דימוי של מידות רעות או עבודה זרה לאשה זונה [רש"י, מצודת דוד].
הפסוק מעטר את המחבר בשלושה תארים שונים: שְׁלֹמֹה, בֶן־דָּוִד, ומֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסבירים שתארים אלו אינם רק ציון היסטורי, אלא הם מייצגים את שלושת המקורות שמהם שאב את חכמתו. התואר הראשון, שְׁלֹמֹה, מעיד על חכמתו האישית העצומה ועל רוח הקודש ששרתה עליו [אלשיך, מלבי"ם]. התואר השני, בֶן־דָּוִד, מצביע על המסורת וזכות האבות שקיבל [אבן עזרא, מלבי"ם]. בנוסף, ייחוסו לדוד בא להדגיש את הדמיון הרוחני בין האב לבן; כשם שדוד המלך דיבר ברוח הקודש, כך גם שלמה חיבר את משליו ברוח ה' [אלשיך].
התואר השלישי, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מציין את הניסיון המעשי שצבר. מתוקף היותו מלך על עם חכם, התקבצו אליו חכמים רבים, דבר שאפשר לו לבחון ולחקור את חכמתו הלכה למעשה [מלבי"ם, אבן עזרא]. יתרה מזו, ציון מלכותו על ישראל בא ללמדנו שמשלי שלמה אינם עוד אוסף של מוסר אנושי ונימוסים כלליים כפי שניתן למצוא אצל חכמי אומות העולם, אלא אלו תוכחות מוסר עליונות המיוסדות כולן על אדני התורה האלוהית שניתנה לעם ישראל [אלשיך].