ההתעלמות מקולה של החכמה אינה מתבטאת רק בחוסר עניין, אלא בדחייה אקטיבית ומזלזלת של כל ניסיון הכוונה. הפרשנים מסבירים כי המילים לֹא אָבוּ משמעותן שהחוטאים לא רצו, לא נטו ולא השתוקקו כלל להקשיב [מצודת דוד, שטיינזלץ]. יתרה מכך, הם נָאֲצוּ – מונח המושאל מלשון ביזיון ושאט נפש [מצודת ציון], המלמד כי הם דחו לחלוטין את הדברים וראו בהם תועבה של ממש [שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
הפסוק מציג דחייה כפולה של שני אמצעי חינוך שונים. החלק הראשון, לַעֲצָתִי, מתייחס להדרכה השכלית וההגיונית, בעוד החלק השני, כָּל תּוֹכַחְתִּי, מתייחס לאזהרות ולפחד מפני העונש. האנשים סירבו לקבל את חוקי החכמה משני הכיוונים גם יחד [מלבי"ם].
באשר למהותה של אותה עצה ותוכחה שנדחתה, מתגבשות במקורות שתי גישות. הגישה האחת רואה בכך התרחקות מהחקירה השכלית, שכן האנשים מאסו בחיפוש אחר החכמה וסירבו להתבונן במה שמתגלה מתוך ענייני העולם [רלב"ג]. מנגד, הגישה השנייה מדגישה את ההיבט הדתי, ומסבירה כי מדובר בדחייה ישירה של דברי ה' ובזלזול באזהרות ובעונשים הכתובים בתורה כלפי מי שמסרב לשמוע בקולה [אלשיך].