קריאתה של החכמה אל האדם נתקלת באטימות ובהתעלמות מוחלטת. במקום לאמץ את הדרך הטובה, האדם בוחר לדחות את ההכוונה המוצעת לו ולהמשיך בשלו ללא מעצורים, עד שדבר אינו יכול לכפות עליו לשנות את דרכיו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה וַתִּפְרְעוּ משמעותה ביטול, השבתה והתייחסות אל הדבר כאל אַיִן, בדומה לשימוש בשורש זה בספר שמות לגבי משה ואהרן המפריעים את העם ממעשיו. המילים לֹא אֲבִיתֶם מתפרשות כחוסר רצון מוחלט לשמוע ולעשות.
באשר למהותה של אותה עצה שנדחתה, יש הרואים בה עצה טובה שנועדה לגדל ולרומם את האדם בעולם [רש"י]. גישה אחרת קושרת את הפסוק לנאמר לפניו: כׇל עֲצָתִי היא הקריאה הפנימית שהחכמה נותנת בלב האדם כדי להדריכו בדרך הטובה, ואילו המילה וְתוֹכַחְתִּי מכוונת לאזהרה מפני העונש, שאותה האדם מסרב לשמוע [מלבי"ם].
דחיית החכמה והתוכחה אינה מסתכמת רק בחוסר הקשבה, אלא יש לה השלכות עמוקות. קבלת התוכחה נועדה לעורר את האדם לחקור בחכמה, שכן החכמה היא זו שמושכת עליו את השגחת ה' ומצילה אותו מרעות. לכן, כאשר האדם מבטל את העצה, הוא למעשה מסיר מעליו את ההגנה האלוהית ונותר חשוף בעת צרה [רלב"ג].
ביטוי מעשי להתעלמות זו ניתן לראות בהתנהלותו של האדם סביב ענייני ממון; כאשר אדם רואה שנכסיו מתמוטטים, במקום להבין כי הדבר יצא מאת ה' ולקבל זאת כתוכחה המעוררת לתשובה, הוא בוחר להתעלם. הוא שוקע עמוק יותר במרדף החומרי כדי למלא את החיסרון, ודוחה לחלוטין את המסר הרוחני המופנה אליו [אלשיך].