ספר משלי אינו מייעד את חכמתו רק לאנשי מעלה משכילים, אלא פונה דווקא לאלו הנמצאים בתחילת דרכם, חסרי הניסיון והחשיבה הביקורתית. מטרתו היא לצייד אותם בכלים מעשיים ושכליים שיאפשרו להם לנווט את חייהם בתבונה, להכיר את המציאות ולהישמר ממוקשים.
הקבוצה הראשונה אליה פונים דברי החכמה היא הפתאים, אנשים תמימים הנוטים להאמין לכל דבר ונמשכים בקלות אחר תאוותיהם הגופניות [אלשיך, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יש הסבורים כי מדובר באנשים שעדיין לא למדו חכמה, אך יש בהם את הכישרון וההכנה הטבעית לקבלה [אמרי דעת]. המטרה היא להעניק לאותם אנשים עָרְמָה – חכמה מעשית, פלפול והתחכמות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. הקניית הערמה נועדה להסיר מהם את הפתיות וללמד אותם כיצד להתנהל בעולם הזה [אבן עזרא], כדי שיבחנו דברים בשכלם ולא ילכו שולל [מלבי"ם]. יתרה מזאת, הערמה משמשת ככלי אסטרטגי המאפשר לאדם להתנכל ליצרו הרע ולא להיגרר אחריו [אלשיך].
הקבוצה השנייה היא הנער. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באדם צעיר בשנים שטרם צבר ניסיון חיים, הפועל לרוב בפזיזות, ללא מחשבה מקדימה ומבלי לראות את הנולד [רלב"ג, אלשיך, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון אדם שהוא "מנוער" וריק לחלוטין מכל לימוד קודם [רש"י, אמרי דעת].
כדי להשלים את חסרונו, מוענקים לנער שני כלים מרכזיים: דַּעַת ומְזִמָּה. הדַּעַת היא ידיעה ברורה, מושכלות ראשונות ואמיתות הנרכשות על ידי החושים והניסיון [רלב"ג, מלבי"ם]. המְזִמָּה מתוארת כמחשבת עצה, תחכום, והעמקה רעיונית הקודמת למעשה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. שילובם של כלים אלו מקנה לנער את היכולת לחשוב היטב לפני שהוא פועל, לשקול את השלכות מעשיו באחרית ימיו כדי שפזיזות נערותו לא תבייש את זקנותו, ולהניח יסודות מוצקים של חשיבה עיונית [רלב"ג, אלשיך, מצודת דוד].