משלי, פרק ט״ז, פסוק כ״ג

עולמו הפנימי של האדם מעצב את אופן התבטאותו, כך שלֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ ומדריך את הלשון לדבר בבהירות, ללא צביעות ומתוך שמירה על טהרת הדיבור. כתוצאה מכך, וְעַל־שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח, כלומר דברי החכמה הנלמדים מקבלים נועם המושך את השומעים, או לחלופין מעוררים את האדם עצמו להמשיך ולשאוב ידע מאחרים. בין הלב לפה נוצר תהליך מעגלי, שכן עצם הגיית הדברים והשמעתם ברבים מעמיקים את ההבנה הפנימית ומולידים רעיונות חדשים. בדרך זו, החכמה ולימוד התורה משמשים כחומה רוחנית המגנה על האדם מחטאים, מתקנת את פגמיו ומרפאה את נפשו.