קריאה גדולה וכללית להודיה פותחת את המזמור, ומבטאת הכרת תודה עמוקה על חסדי ה'. המזמור כולו פותח ומסיים במילה הוֹדוּ, דבר המעיד על חשיבותו ועל גדלות הדברים הנאמרים בו [רד"ק].
קיימות גישות שונות באשר לרקע ההיסטורי של קריאה זו. גישה אחת מייחסת את הדברים לדוד המלך, הפונה אל העם וקורא להם להודות לה' על כך שזכה למלוכה. על פי פירוש זה, דוד קורא לכלל הציבור להכיר בטובה שצמחה להם ממלכותו, שכן בעזרת ה' הוא ניצח את אויביהם, הסיר את פחדם והביא להם שקט וביטחון [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המזמור נאמר על ימות המשיח, או שהוא מהווה שירת הודיה של יוצאי הגלות [רד"ק]. ברוח זו, יש מי שמקשר את הפסוק לגלות בבל ולנס ההצלה של חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש [אלשיך].
אף שבהמשך המזמור הפנייה מתפצלת לקבוצות ספציפיות כמו ישראל, בית אהרן ויראי ה', הפתיחה כאן היא כללית ומופנית לכלל האומות [מאירי, מלבי"ם]. הסיבה לכך היא שהנסים שעשה ה' – כמו הצלת חנניה, מישאל ועזריה מגזרתו של נבוכדנצר – לא נועדו רק עבור עם ישראל, אלא היוו חסד שהציל את קיום העולם כולו מאבדון, ולכן חובה על כל העמים להודות [אלשיך].
הפרשנים מציעים כמה דרכים להבנת צירוף המילים כִּי טוֹב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להשלים את המילה "הוא", כלומר: הודו לה' כי הוא טוב ועושה עמנו חסד. מנגד, מבחינה דקדוקית, יש המפרשים את המילה טוֹב כפועל בזמן עבר, במשמעות של "הוא עשה טוב" [אבן עזרא].
גם סיום הפסוק, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, זוכה למשמעות כפולה: המשמעות הפשוטה והמקובלת היא שחסדו של ה' נמשך לנצח [מצודת דוד], אך יש הדורשים זאת מלשון "עולם" – עצם קיומו של העולם והמשכיותו הם החסד הגדול שעושה ה' עם כלל הבריות [אלשיך].