זעקת ההודאה העולה מן המילים מקפלת בתוכה מעבר חד ממצוקה ואפלה אל אור וישועה, ומובילה באופן מעשי אל הבאת קורבן תודה במקדש. בחלק זה של המזמור, הדברים מקבלים נופך אישי ומתייחסים לדוד המלך עצמו, המבטא את תודתו העמוקה על שנותר בחיים וטוהר מייסוריו לאחר מעשה בת שבע [רש"י].
המילים אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ מתארות את ה' כחזק ותקיף, אשר הוציא את האדם מאפלת המצוקה אל אור הישועה [מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים את האור באופן מוחשי יותר: ה' האיר את הבוקר, שכן קורבנות מוקרבים באור יום ולא בלילה [אבן עזרא], ויש המסבירים כי הדבר נאמר בתגובה לכך שהעם יצא לקראת המלך באבוקות של אור [מלבי"ם].
כהמשך להודאה, באה הקריאה אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים. הפרשנים מסכימים כי המילה אִסְרוּ משמעותה קשרו, והמילה חַג אינה מתייחסת למועד עצמו אלא לבהמת הקורבן, שנקראת כך משום שרוב הקורבנות מובאים בחגים. בַּעֲבֹתִים פירושו בחבלים עבים, ויש לציין כי בחלק מכתבי היד המילה מופיעה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]. קריאה זו, המופנית מהכוהנים לישראל [אבן עזרא] או מהמלך לכוהנים [מלבי"ם], היא הוראה לקשור את הבהמה התמימה בחבלים כדי לשמור עליה שלא תשתולל עד לזמן השחיטה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מסורת פרשנית מוסיפה כי היו קושרים את הקורבנות הבדוקים ממום לכרעי המיטות, עד שהגיע הזמן להביאם אל עזרת המקדש [רש"י].
היעד הסופי של הובלת הקורבן הוא עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. הקַרְנוֹת הן הבליטות שבראש המזבח [מצודת ציון]. הבהמה הקשורה מובלת אל המזבח במטרה לזרוק את דמה על הקרנות הללו, פעולה המהווה את עיקרו של הקורבן [אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, גישה תלמודית שונה דורשת את הפסוק לא על בהמת קורבן, אלא על ענפי הערבות הארוכים שהיו מביאים למקדש בחג הסוכות, אשר בשל אורכם הרב היו נשענים ומגיעים עד לקרנות המזבח [תורה תמימה].