המזמור נחתם בקריאה להודות, ובכך הוא סוגר מעגל וחוזר בדיוק אל מילות הפתיחה שבהן החל [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מבנית, יש המציינים כי בעוד שברוב הספרים פסוק זה חותם את המזמור, קיימות מסורות שבהן חמשת הפסוקים האחרונים של הפרק נחשבים למזמור עצמאי [מאירי].
הקריאה הוֹדוּ מופנית לקהל רחב, והפרשנים מציגים גישות שונות לגבי זהות השומעים. הגישה המרכזית רואה בכך פנייה כללית לכלל האנשים או לבאים להודות [מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש המרחיבים זאת לקריאה אוניברסלית המופנית אל כל אומות העולם, מתוך ההכרה שחסדו של ה' נתון לעולם ולכל בריותיו [רד"ק].
חלק מהפרשנים מזהים בפסוק זה נקודת שיא בתוך דו־שיח דרמטי. לפי קו מחשבה אחד, הפסוק מתאר מעמד שירת הודיה במקדש: לאחר שהיחיד מצהיר על אמונתו בפסוק הקודם ("אלי אתה ואודך"), עונים לו הכהנים והלויים במקהלה בקריאה זו, המבטאת את השמחה הגדולה על המאורע [אבן עזרא]. מסורת אחרת קושרת את הפסוקים למעמד משיחת דוד למלך על ידי שמואל. בעוד הפסוקים הקודמים נאמרו כחלוקת תפקידים בין דוד, ישי, האחים ושמואל, הרי שאת הפסוק החותם הזה אמרו כל הנוכחים יחד בקול אחד [רד"ק].
ברובד נוסף, הפסוק מתפרש כהבטחה לגאולה ולביאת המשיח. ההכרזה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ נתפסת כתשובתה של רוח הקודש לעם, המבהירה כי בין אם הגאולה תוקדם בזכות מעשיהם הטובים של ישראל ובין אם תגיע רק במועדה הקבוע מראש, היא תתרחש בסופו של דבר בזכות מידת טובו וחסדו הנצחי של ה', ולא רק בשל צדקותם של בני האדם [אלשיך].