הכרה פומבית ודרמטית עולה מן הכתוב, שלפיה הישועה וההתהפכות במציאות אינן תוצאה של כוח אנושי, חוקי הטבע או מזל, אלא מעשה אלוהי ישיר. רוב הפרשנים מסכימים כי ההכרזה מֵאֵת ה׳ הָיְתָה זֹּאת תיאמר בפי כול, בין אם על ידי מלכי האומות שיתמהו על התשועה הפתאומית [רד"ק], ובין אם על ידי עם ישראל המדבר בלשון רבים [אבן עזרא]. האבן שהייתה לראש פינה, המוזכרת בפסוק הקודם, לא שאבה את גבורתה מעצמה אלא אך ורק מה׳ [אבן עזרא, מצודת דוד], ויש שרואים בכך רמז לדוד המלך ולמשיח [אלשיך].
לגבי חציו השני של הפסוק, המילה נִפְלָאת מתארת דבר מכוסה, נעלם וחורג מההבנה האנושית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות ת' בסוף המילה מחליפה את האות ה' [אבן עזרא, מלבי"ם]. הגאולה השלמה התרחשה באופן שהטבע אינו יכול להסביר, ולכן בני האדם אינם מסוגלים להבין כיצד בדיוק אירעה [מצודת דוד].
עם זאת, טמונה הבחנה מהותית במילה בְּעֵינֵינוּ. המאורע נתפס כפלאי ובלתי מובן רק מנקודת המבט האנושית והמוגבלת שלנו. אולם, בעיני ה׳, שברא את כל העולמות בקלות וללא יגיעה, נס התשועה הזה קל ואינו נחשב לפלא כלל [אלשיך].