זעקה לה' מתוך מצוקה קשה, והיענות אלוהית המעניקה הקלה ושחרור, עומדות במוקד מילים אלו. הניגוד החריף שבין תחושת המחנק לבין ההצלה המרווחת ניכר היטב לאורך הכתוב.
הפרשנים מסכימים כי המילה הַמֵּצַר מתארת מצב של דוחק ולחץ, שבו האדם חש כי גבולות חייו הולכים ומצטמצמים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, זהו שם עצם הבנוי משורש כפול, הקשור גם למילה "צוררים", כלומר אויבים המביאים את האדם לידי צרה ומצוקה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. מנגד, המילה בַמֶּרְחָב מייצגת את ההפך הגמור מן המצר [אבן עזרא]. תשובתו של ה' לקריאת האדם אינה מתבטאת רק במילים, אלא בהוצאתו מן הדוחק והעמדתו במקום פתוח ובטוח, תוך הרחבה ממשית של חייו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חזרתו של שם ה' פעמיים בפסוק נחשבת לדרך צחות ויופי פיוטי בלשון הקודש [אבן עזרא]. בנוסף, קיימת מחלוקת קדומה במסורת הטקסט האם הצירוף בַמֶּרְחָב יָהּ נחשב למילה אחת ארוכה או לשתי מילים נפרדות [מנחת שי].
באשר לזהות הדובר וההקשר של הפסוק, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב המפרשים, אשר משלימות זו את זו:
הגישה הראשונה מייחסת את הדברים לדוד המלך. על פי פירוש זה, דוד מודה לה' על שהוציאו מן המצר – התקופה שבה נאלץ להסתתר במערות ובמצודות צרות מפני שאול – והביא אותו אל המרחב ואל המלוכה [רד"ק, מאירי]. היציאה אל המרחב והקריאה לשאול היו כרוכות בסכנה עצומה ובחוסר יכולת להתחבא, אך דווקא שם נענה דוד וניצל [אלשיך].
הגישה השנייה רואה בפסוק קול קולקטיבי של עם ישראל, המנוסח בלשון יחיד. זהו שיר על הגאולה העתידה ועל ימות המשיח. ה"מצר" מסמל את מצוקת הגלות ואפלתה, והקריאה לה' מתוך הגלות היא שמביאה את העם אל מרחב הגאולה ואל אורה גדולה [רד"ק, מאירי, אלשיך].
גישה היסטורית נוספת מייחסת את הפסוק לחזקיהו המלך. לפי קו מחשבה זה, ה"מצר" מתאר את מחלתו הקשה של המלך כאשר היה נוטה למות. תשובת ה' ב"מרחב" היא עצם ההחלמה וחלוף הסכנה. נס רפואי זה שימש לחזקיהו כאות וכביטחון לכך שה' יושיע אותו גם מהלחץ הצבאי והמדיני של סנחריב מלך אשור, ויעזור לו לנצח את אויביו [מלבי"ם].