קריאת הודיה זו חותמת את שירת ההצלה, ומכריזה על מועד מיוחד של התערבות אלוהית והשמחה העמוקה שבאה בעקבותיה.
הפרשנים מסכימים כי זֶה הַיּוֹם מתייחס ליום התשועה והגאולה. בעוד שחלקם רואים בכך את יום ההצלה, יש המפרשים כי מדובר על יום הקץ והגאולה העתידית שנקבע מראש על ידי ה' [אלשיך]. המילים עָשָׂה ה' מדגישות כי הישועה היא פלאית [אבן עזרא] ובלתי אפשרית ללא התערבותו הבלעדית של ה' [רד"ק]. מעורבות אלוהית זו מבטיחה כי בניגוד לפעולות בשר ודם, גאולה זו תהיה נצחית וקיימת לעד [מצודת דוד].
לאור ישועה זו, התגובה הראויה היא שנָגִילָה וְנִשְׂמְחָה. מבחינה לשונית, פעלים אלו מתפרשים כאילו נוספה להם האות שי"ן, כלומר ה' עשה את היום הפלאי כדי "שנגילה ושנשמחה" [אבן עזרא]. בעוד שיש הרואים בשתי המילים ביטויים נרדפים של שמחה [מצודת ציון], ישנה הבחנה דקה ביניהן: המילה נָגִילָה מבטאת את ההתפרצות הרגשית הפתאומית על הדבר החדש שאירע בדיוק בעת התשועה, ואילו המילה וְנִשְׂמְחָה מתארת את מצב השמחה התמידי והמתמשך שלאחר מכן [מלבי"ם].
המילה החותמת בּוֹ נושאת משמעות כפולה בקרב המפרשים: היא קוראת לאדם לשמוח ביום הישועה עצמו, או לחלופין, לשמוח בה' אשר חולל את הפלא [ביאור שטיינזלץ].