הפסוק מציג הצהרה אישית וישירה של הודיה לה'. הפרשנים נחלקו בשאלת זהות הדובר. יש הרואים בכך את קולה של האומה הישראלית, המכריזה כי לה נאה להודות לה' יותר מכל שאר האומות [רד"ק, מאירי]. אחרים מזהים את הדובר כאדם המגיע אל המקדש ומביא עמו את קורבן החג [אבן עזרא]. גישה ייחודית מייחסת מילים אלו למלך המשיח, אשר מגיב בענווה לקריאה להללו, ומבהיר כי חלילה לו להתגאות בכך ששם ה' נקרא עליו, אלא הוא מודה על החסד שנעשה עמו [אלשיך]. עם זאת, היעדרו של ציון מפורש לזהות הדובר בתחילת הדברים אינו חריג, אלא מהווה דרך צחות המקובלת בשירת המקרא [אבן עזרא].
הפסוק בנוי בתקבולת, ויש שראו בחלקו השני כפל עניין שנועד להדגיש את ההודיה על גילוי כוחו של ה' וההצלה מן הצרות [מאירי], שכן ה' הוא מקור הכוח והעוז מעולם [מצודת דוד]. ואולם, פרשנים אחרים עמדו על ההבדלים המדויקים בין חלקי הפסוק:
המילה אֵלִי מבטאת את גילוי כוחו ויכולתו של ה' בהוצאת ישראל מן הגלות [רד"ק], או לחלופין מייצגת את מידת החסד [אלשיך]. על חסד וטובה זו באה התגובה וְאוֹדֶךָּ, שהיא הודאה אישית על הטובה הספציפית שקיבל הדובר [מלבי"ם].
לעומת זאת, המילה אֱלֹהַי מבטאת את מידת הדין, שבאה לידי ביטוי בעשיית משפט באלו המורדים בה' [רד"ק], או מציינת את הזכות הגדולה בכך ששם ה' נקרא על הדובר [אלשיך]. בעקבות זאת באה הקריאה אֲרוֹמְמֶךָּ, שמשמעותה אינה רק הודיה פרטית, אלא הגדה פומבית של שבחי ה' הכוללים [מלבי"ם].