האדם או האומה חווים ייסורים קשים וארוכים, אך מכירים בכך שיש להם גבול ותכלית. הכאב אינו שרירותי או נועד לכיליון, אלא מנווט על ידי השגחה מדויקת שמטרתה תיקון. הפרשנים מסכימים כי מטרת הייסורים היא למרק את העוונות ולנקות את האדם מפשעיו. [רש"י] מציין כי הכוונה היא לייסורי תקופת הגלות, שבהם מתכפרים העוונות.
ה׳ אמנם מייסר את האדם, אך מציב לכך גבול ברור ומוחלט, שכן וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. הייסורים אינם נובעים מרצון של ה׳ להמית את האדם, והוא אינו מוסר אותו למוות ביד האויבים הקמים עליו [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, יש כאן פעולה של שני הפכים המתרחשים בו זמנית: הייסורים עצמם הם אלו שמצילים את האדם מן המוות [אלשיך].
מבחינה לשונית, המילה יַסֹּר משמשת כשם הפועל המדגיש את הפעולה [אבן עזרא]. במילה יִסְּרַנִּי, האות נו"ן מנוקדת בדגש. דגש זה אינו משנה את משמעות המילה, אלא מופיע לשם "תפארת הקריאה", כדי לאפשר הגייה נעימה וברורה יותר [רד"ק, מאירי].