הפסוק מבטא הכרה עמוקה בכך שה' הוא המקור הבלעדי לכוח, להצלה ולשבח. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת המילים עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, הנשענות על ניתוח דקדוקי ורעיוני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בכך שהמילים מבטאות את תכונותיו ופעולותיו של ה'. לפי פירוש זה, המילה עָזִּי משמעותה חוזק וכוח, כאשר האות יו"ד בסופה היא תוספת דקדוקית בלבד ואינה מציינת שייכות אישית ("הכוח שלי"). המילה וְזִמְרָת מחוברת בסמיכות לשם ה', כלומר "זמרת ה'". מכאן שהכוח והגבורה של ה' הם אלו שעמדו לאדם להצלה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. בהקשר זה, המילה וְזִמְרָת מתפרשת לרוב מלשון שבח ותהילה, והכוונה היא שהתשועה באה כדי להראות את חוזקו של ה' ולמען יזמרו את שבחו [מצודת דוד]. דעה נוספת מפרשת את המילה וְזִמְרָת כלשון של עילוי והפלגה, במשמעות של דבר משובח ומובחר [המאירי].
מנגד, גישה אחרת גורסת כי המילים מתייחסות לאדם עצמו. לפי גישה זו, האות יו"ד במילה עָזִּי משמשת עבור שתי המילים גם יחד, כאילו נכתב "עזי וזמרתי". לפיכך, הפירוש הוא שה' הוא הכוח שאליו פונה האדם ובו הוא בוטח, וכן הוא נושא השיר וההלל שלו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, המאירי].
פירוש ייחודי מציע כי המילה וְזִמְרָת אינה קשורה לשירה, אלא לשורש של גיזום וכריתה. לפי הבנה זו, הפסוק מתאר כיצד ה' פועל בשני כיוונים הפוכים בו-זמנית: מצד אחד הוא מפעיל את כוחו ו"כורת" את האויבים, ומצד שני הוא מעניק ישועה ורחמים לאדם [אלשיך].
לגבי סיום הפסוק, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, הפרשנים מסבירים כי המילה וַיְהִי משמעותה הפשוטה היא לשון עבר, כלומר "היה לי", למרות תוספת האות וי"ו בראשה [רש"י, מצודת ציון, המאירי]. השילוב של כל חלקי הפסוק מלמד כי מכיוון שעוצמתו של האדם באה מה', ותהילתו מופנית אליו, ה' הוא זה שהופך להיות לו לישועה [ביאור שטיינזלץ].