לאחר שניצל מצרה, עומד המשורר ומבקש להביע את תודתו העמוקה לה׳ על ישועתו. קריאתו פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כפנייה לשוערי בית המקדש, בבקשה שיפתחו עבורו את השערים כדי שיוכל להיכנס ולהקריב את קורבנות התודה שלו בבית ההלל וההודאה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לשימוש במושג צֶדֶק בהקשר של שערים אלו. גישה אחת מסבירה כי עצם ההודאה למי שהציל אותו היא המעשה הצודק והנכון שחובה עליו לעשות [אבן עזרא]. גישה אחרת מקשרת זאת לאופן שבו פעל ה׳: הישועה הגיעה לאחר ייסורים, מתוך מידת הדין והצדק ובהתאם למעשיו של האדם, ולא רק מתוך מידת החסד [מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים את הבקשה פִּתְחוּ לִי באופן מטפורי. לפי גישה זו, אין מדובר בשערים פיזיים, אלא בפנייה של המשורר אל החכמים והיודעים שיסייעו לו למצוא את המילים הראויות ולחבר דברי תהילה והודאה לה׳ [רד"ק]. פרשנות נוספת קושרת את הפסוק לאירוע היסטורי בחנוכת בית המקדש, אז סירבו השערים להיפתח עד שהוזכרה זכותו של דוד המלך. לפי קו מחשבה זה, דוד מכריז כי שערי המקדש נפתחים במיוחד עבורו ובזכותו [אלשיך].
סופו של הפסוק, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ, מבהיר את מטרת הכניסה בשערים. המשורר מבקש לבוא אל תוך בית המקדש כדי להלל ולשבח את ה׳ על פדות נפשו ועל הנפלאות שעשה לו. ההודאה נעשית בפומבי וברבים, במטרה לפרסם את הנס ולהגדיל את שם ה׳ בעיני כול [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, המאירי].