לאחר הכניסה בשערי הצדק, פוצח הצדיק בתפילת הודאה על ההצלה שחווה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. פסוק זה משקף את מבנה התפילה הראוי, שבו לאחר בקשת העזרה והתחינה מגיעה ההודאה לה' על חסדיו [אלשיך].
המילה עניתני נגזרת מלשון ענייה ותשובה [מצודת ציון]. הודאה זו מתקשרת ישירות לתחילת המזמור: ההכרזה אוֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי מקבילה למענה האלוהי בעת צרה ("ענני במרחב יה"), והמשך הפסוק וַתְּהִי־לִ֝֗י לִישׁוּעָֽה מקביל להצלה מן המצוקה עצמה ("מן המצר") [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על עומקים שונים במהות ההודאה. גישה אחת מדגישה את ההודאה הכפולה: האדם מודה לה' על עצם ההקשבה והמענה לתפילתו, חסד שראוי להודאה בפני עצמו גם אם לא הייתה באה בעקבותיו הצלה מלאה מהגלות, ועל אחת כמה וכמה מתעצמת ההודאה כאשר ה' גם מושיע אותו בפועל [אלשיך]. גישה אחרת מציגה התבוננות שונה על הקושי, ולפיה האדם מודה לה' דווקא על כך שענה אותו בייסורים, מתוך הבנה שייסורים אלו ממש הם שהובילו וסללו את הדרך לישועתו [מלבי"ם].
על פי מסורת חז"ל, מילים אלו נאמרו במקורן מפי דוד המלך, כחלק מדו-שיח פיוטי של שירת הודאה שהתנהל בינו לבין ישי אביו, אחיו ושמואל הנביא [תורה תמימה].