מזמור זה, הפותח בפסוק שלפנינו, מבטא תשוקה עמוקה לקרבת ה' ולדבקות במצוותיו. הפסוק משקף שאיפה להכניע את כל כוחות האדם לעבודת הבורא ולהישאר יציב בנתיב זה, גם מול צרות ומפריעים המנסים להסיח את הדעת מן העיקר [רד"ק, מאירי]. ריבוי המונחים והמילים הנרדפות לתורה ולמצוות המופיעים בהמשך, נובע מנפש העולה על גדותיה מרוב חשק להלל את ה' בכל דרך אפשרית [מאירי].
המילה אַשְׁרֵי מבטאת הלול ושבח, והמילה תְמִימֵי נגזרת מן המושג תום, שמשמעותו שלמות [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משבח את ההולכים בנתיב החיים השלם, הנכון והנטול פגמים, קרי, אלו ההולכים בתורתו של ה' [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מתוך כך, הפרשנים מציגים מספר זוויות להבנת מהותה של שלמות זו:
יש המדגישים את ההבדל המהותי בין דרך ה' לדרכי האדם. בעוד שדרכים המבוססות על השכל האנושי והפילוסופיה נוטות להשתנות ולהתגמש בהתאם לתועלת אישית, שלמות אמיתית קיימת רק כאשר האדם פועל לשם ה' בלבד, ללא פניות חיצוניות. רק כך דרכו של האדם הופכת לקבועה, יציבה ובלתי מעורערת [מלבי"ם].
מנגד, יש המתמקדים בחשיבות עסק התורה, וטוענים כי דרכו של אדם אינה יכולה להיחשב שלמה אם אינו לומד תורה [רד"ק]. בגישה זו, הפסוק מכוון במיוחד לאנשים שעיקר פועלם בחיים הוא לימוד התורה תוך הימנעות מחטא. אנשים אלו מתייחסים לעולם הזה כאל "דרך" מעבר בלבד, והם נושאים עמם את תלמודם אל העולם הבא [אלשיך].
גישה נוספת מאחדת בין הלימוד למעשה היומיומי. לפי פירוש זה, השלמים בדרכם הם אלו שמהרהרים בתורה גם בעת הליכתם בדרך, ואינם מסתפקים בלימוד עיוני בלבד. הם טורחים, ממתינים ומחפשים באופן פעיל הזדמנויות לקיים מצוות ולעשות נחת רוח לבורא [חומת אנך]. הם מתאפיינים בענווה בהליכותיהם [מאירי], ואף מקפידים לפעול לפנים משורת הדין ולא רק על פי החובה הקצובה [רד"ק].
מבחינה תחבירית, יש הקוראים את הפסוק כמשפט אחד מחובר המבאר את עצמו: אשרי אותם אנשים ההולכים בדרך תורת ה' [אבן עזרא, רד"ק].
ההליכה בְּתוֹרַת ה' טומנת בחובה את כלל ענפי התורה והמצוות. הפרשנים [רד"ק, מלבי"ם, מאירי] מסבירים כי התורה מורכבת מחלקים שונים המרכיבים את השלמות הנדרשת מן האדם: "תורה" היא המסגרת הכללית של המצוות, האמונות והמידות; "דרך" היא תיקון המידות והשאיפה להידמות למידותיו של ה'; "משפטים" הם הדינים ההגיוניים שבין אדם לחברו; "חוקים" הם מצוות שטעמן נסתר מן השכל האנושי; "עדות" הן מצוות וסיפורים המהווים עדות לבריאת העולם ולהשגחת ה'; ו"פקודים" הם המצוות והאמונות השכליות המופקדות וגנוזות בלב האדם.