התמסרותו העמוקה של דוד וציפייתו לישועת ה' גורמות לו להקדיש את שעות החשכה לתפילה ולזעקה. המילה בנשף מפורשת כלילה [מצודת ציון, מאירי], והפעולה וָאֲשַׁוֵּעָה משמעה צעקה, בכי ותפילה לה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר לתזמון המדויק של הפעולה קִדַּמְתִּי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהשכמה מוקדמת לפנות בוקר, קודם שיקומו שאר בני האדם, כדי לעמוד ולהתפלל. מנגד, יש הסבורים כי ההקדמה מתייחסת דווקא להתעוררות בתחילת הלילה או בחצות הלילה [תורה תמימה, אלשיך]. פרשנות שונה לוקחת את המילים למשמעות סמלית, ולפיה הלילה הוא משל לעת צרה. לפי גישה זו, דוד מקדים להתפלל ולזעוק לישועה כבר בתחילת הצרה, ממש כפי שהנשף מסמל את תחילת הלילה [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי, מבטא את הציפייה והתקווה. מבחינה לשונית, המילה נכתבת ברבים ("לדבריך") אך נקראת ביחיד ("לדברך") [מנחת שי]. הפרשנים מציגים מספר כיוונים בשאלה למה בדיוק מייחל דוד כשהוא מזכיר את דבר ה'. קבוצה אחת מסבירה שהכוונה היא להבטחה אישית שניתנה לו, כגון ההבטחה שהעביר לו נתן הנביא כי ה' יושיע אותו מאויביו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. קבוצה שנייה רואה בכך הפניה להבטחה כללית הכתובה בתורה, לפיה ה' קרוב ושומע את תפילתם של המשוועים אליו, כפי שנאמר "מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו" [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. גישה שלישית וייחודית מפרשת שהתפילה בלילה נועדה כדי לזכות בנבואה, כלומר דוד מייחל שדבר ה' יגיע אליו וה' אכן ידבר בו [אלשיך].