מצב של יגון עמוק מביא את האדם לתחושה של התכלות פנימית, ומתוך השפל הזה בוקעת זעקה אל ה' לחיים ולקיום ההבטחות.
המילה מִתּוּגָה מבטאת צער, כאב ויגון [תורה תמימה, מצודת ציון]. תוגה זו מביאה את המשורר למצב שבו דָּלְפָה נַפְשִׁי. חלק מהפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, כהורדת דמעות בלתי פוסקת מרוב יגון [רד"ק, מלבי"ם]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור ציורי שבו הנפש עצמה כמו נמסה, הופכת לנוזל ונוטפת טיפה אחר טיפה, עד שהיא חסרה והולכת מרוב כאב, חולי ופחד מהמוות [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, שטיינזלץ]. יש הסבורים כי צער נורא זה נובע ספציפית מחרטתו של דוד המלך על חטא בת שבע [חומת אנך].
מתוך סכנת האובדן, עולה הבקשה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ. הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת ההבטחה שעליה נשען המשורר. הגישה הבסיסית היא בקשה לחיים ולרפואה, כפי שהבטיח ה' בתורתו "מחצתי ואני ארפא" [אבן עזרא, מאירי]. גישה היסטורית יותר רואה בכך פנייה אישית של דוד המלך אל ה', בבקשה שיקיים את הבטחתו שנמסרה על ידי נתן הנביא, לפיה מלכותו וזרעו יתקיימו לעד [רד"ק, מצודת דוד].
לעומת זאת, יש המפרשים את הבקשה כקריאה לעשיית נס. על פי גישה זו, מאחר שהמשורר עוסק בסיפור נפלאותיו של ה', הוא מבקש שה' ינהג עמו בדרך נס ויציל אותו מצרותיו, כפי שמובטח למי שמפרסם את ניסי ה' [חומת אנך, מלבי"ם]. זווית ייחודית נוספת מציעה שהבקשה היא לקיום פלאי של הגוף והנפש יחד; כשם שמשה רבנו התקיים בהר סיני ארבעים יום ללא מזון אלא רק מכוח דיבורו של ה', כך מבקש המשורר שדבר ה' יחייה ויקיים אותו, וימנע מנפשו לעזוב את גופו למרות הצער המכלה [אלשיך].