בקשת החיים מאת ה' אינה נובעת מרצון קיום גופני גרידא, אלא שזורה בקשר הדוק באהבת התורה ובהגייה בה. כאשר המשורר מתפלל יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה, הוא מנמק את בקשתו בכך שתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי.
הפרשנים מציגים שני כיוונים משלימים לקשר שבין שעשועי התורה לזכות בחיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההתמסרות לתורה הופכת את האדם לראוי לרחמים ולחסד מיוחד, בפרט משום שאין לו כל מקור נחמה ושעשוע אחר מלבדה [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים כי התורה אינה רק הזכות שבגללה ראויים לחיים, אלא היא תכלית החיים עצמם: הבקשה לחיות נועדה כולה כדי להמשיך לשמור את התורה, ובעבורה בלבד קיים החפץ בחיים [רד"ק, מאירי].
זווית נוספת לבקשת הרחמים קשורה להשפעתה של התורה על הלומד. מאחר שהעיסוק בתורה מתיש את כוחו הפיזי של האדם, הוא זקוק לתוספת מיוחדת של מידת הרחמים כדי להמשיך לחיות, וזאת אף על פי שדברי התורה מהווים מצד עצמם מקור של חיים [מלבי"ם].