הפסוק מבטא השתוקקות רוחנית עזה וחסרת פשרות, המטלטלת את הנפש עד ליסודותיה. זהו תיאור של כמיהה מתמדת לקרבת ה' ולהבנת דרכיו, המלווה את האדם גם בתוך טרדות היום יום.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה גָּרְסָה, והציעו לה שלושה כיוונים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת שבירה, כתישה והתרסקות של הנפש מרוב עוצמת התשוקה. הם מקבילים זאת לביטויים כמו "גרש כרמל" המייצג תבואה כתושה, או לשבירת שיניים בחצץ [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה כבקשה וציווי כלפי ה' לקלף ולהסיר מן הנפש את הקליפה החיצונית והחומרית שעוטפת אותה, כדי שתוכל להשתחרר מהרדיפה אחר צרכי העולם הזה [מלבי"ם]. גישה שלישית, הנשענת על מסורת חז"ל, קושרת את המילה למושג "גירסא", כלומר שינון ולימוד. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מלמד על החשיבות של לימוד תורה מתמיד, גם כאשר האדם אינו מבין לעומק את כל הנלמד או שוכח את תלמודו, שכן הנפש גורסת ולועסת את החומר [תורה תמימה, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה לְתַאֲבָה, רוב מוחלט של הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא תאווה, חשק ואהבה עזה, כאשר האות בי"ת מחליפה את האות וי"ו המוכרת מהמילה "לתאווה" [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מאירי, מנחת שי]. עם זאת, הוזכרה גם דעה ייחודית הקושרת גם מילה זו ללשון שבירה והרס [רש"י].
מושא ההשתוקקות של הנפש הוא אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת. פרשנים רבים מדגישים כי הכמיהה למשפטי ה' וללימוד התורה אינה פוסקת גם כאשר האדם נאלץ לעסוק בענייני העולם הזה לצורך קיומו, שכן גם אז לבו ועיניו נשואים תמיד אל הרוחניות ועבודת הבורא [רד"ק, מאירי, אלשיך]. משפטים אלו מתפרשים כחוקי הצדק והיושר שבין אדם לחברו, שהאדם יכול לאהוב באמת רק כאשר הוא משתחרר מתאוות הממון [מלבי"ם], או אף כייסורים שה' מביא על האדם בעולם הזה, אשר הנפש משתוקקת אליהם מתוך הבנה שהם ממרקים אותה ומכינים אותה לחיי העולם הבא [אלשיך].