המשורר מתמודד עם לעג חברתי וביזיון פומבי, ופונה לה' בבקשה להסיר מעליו את הבושה, מתוך טענה שסבלו נובע דווקא מדבקותו בתורה.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה גַּל היא גלגול והסרה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. אף שהמילה מנוקדת בפתח ולא בחולם כפי שהיה מצופה, שורשה הוא ג.ל.ל, והפירוש המייחס אותה ללשון "גילוי" אינו מתאים להקשר הפסוק [מאירי]. המילה וָבוּז מתפרשת כביזיון [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזדים מחרפים ומבזים את המשורר דווקא משום שהוא שומר באדיקות את מצוות ה'. המשורר מבקש שה' יסיר מעליו את החֶרְפָּה, כדי שהמחרפים יבושו והוא עצמו ישמח [רד"ק, אבן עזרא]. מעבר לכך, הסרת הבושה נדרשת כדי להגדיל את כבוד התורה, שכן אין זה מן הדין שאדם השומר אותה יסבול מביזיון [מצודת דוד].
לצד הפירוש הכללי, ישנם פרשנים המצביעים על סיבות ספציפיות לאותו לעג. יש המסבירים כי המשורר סופג קלון משום שהוא נתפס כצדיק שרע לו, מצב המעורר את לעג הסביבה [מלבי"ם]. גישה אחרת מייחסת את הבוז לניגוד שבאורח חייו: אנשים מלעיגים עליו על כך שהוא איש מלחמה המראה חפץ עז בלימוד תורה, שילוב שאינו אופייני ללוחמים [מאירי]. פירוש היסטורי ממקד את הפסוק בדמותו של דוד המלך, המבקש מה' להסיר מעליו את החרפה של אלו המאשימים אותו בחטא אשת איש עם בת שבע. דוד מצהיר כי שמר את עדות ה', שכן על פי ההלכה, חיילים היו כותבים גט כריתות לנשותיהם לפני צאתם לקרב, וכן משום שאוריה החתי נחשב למורד במלכות ולכן דוד לא חטא [אלשיך].
את סיום הפסוק, כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי, מסביר המלבי"ם כהתייחסות לסיפורי התורה המהווים עדות. סיפורים אלו, כמו דור המבול, סדום והשגחת ה' על האבות, מעידים על אובדן הרשעים והצלחת הצדיקים, ובכך מעניקים למשורר ביטחון שאין מקום לבזות אותו, שכן הצדק האלוהי יצא לאור.