המשורר מביע השתוקקות עמוקה ומוחלטת לקיום מצוות ה', ומציג את עצם הכמיהה הרוחנית הזו כבסיס לבקשתו לחיים.
המילים הִנֵּה תָּאַבְתִּי מבטאות תשוקה, געגוע ורצון עז [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. אהבה זו למצוות היא כה רבה, עד שהיא מביאה את הנפש למצב של תשישות וכלות הכוחות. משום כך, מתוך אותה התכלות הנפש, מבקש המשורר את ההפך הגמור, חַיֵּנִי, כלומר, הענק לי חיים וכוח [אבן עזרא]. בקשת אריכות הימים אינה נובעת מרצון אישי, אלא ממטרה ברורה והיא להספיק ולקיים בפועל את המצוות שאליהן הוא כה משתוקק [רד"ק].
הפרשנים מציגים מספר כיוונים להבנת הבקשה בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי, וכיצד היא מתקשרת לאותה תשוקה:
גישה מרכזית רואה בבקשה זו פנייה לחסד אלוהי שאינו תלוי בזכויות. גם אם האדם חטא [רד"ק, מלבי"ם], או שלא הצליח לקיים את כל המצוות בפועל, הוא מבקש שה' יעניק לו חיים בתורת חסד וצדקה, ולא על פי שורת הדין והמשפט. זאת מתוך תקווה שה' יצרף את המחשבה הטובה וההשתוקקות למעשה, ויחשיב אותן כאילו קוימו בפועל [מצודת דוד]. הנהגת ה"צדקה" מייצגת פעולה אלוהית עליונה ופלאית, המעניקה חיים לאדם גם כשאינו ראוי לכך מצד מעשיו [מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים את הבקשה לחיים בתורת חסד מאת ה' דווקא מתוך שלמותו הרוחנית של המשורר, ולא מתוך חסרונו. כמיהתו לקיים את לְפִקֻּדֶיךָ היא כה טבעית וטהורה, ללא מאבק ביצר הרע וללא כל כוונה לקבלת פרס, עד שהוא חש שאינו זכאי לשכר כלשהו על מעשיו. לפיכך הוא מבקש שחייו יינתנו לו רק כמתנת חינם וצדקה [אלשיך].
גישה נוספת קושרת את מושג הצדקה אל היושר והמשפט, ומבארת כי המשורר מבקש שה' יעמיד ויקיים אותו בזכות קיום משפטיו הישרים [מאירי].