תהלים, פרק קי״ט, פסוק ק״ט

המשורר מבטא דבקות עמוקה בלימוד דברו של ה', תוך שמירה על מיקוד רוחני גם לנוכח איומים קיומיים וחוסר יציבות מתמיד.

הפרשנים מסכימים כי הביטוי נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד משמש כדימוי למצב של סכנת חיים יומיומית ומתמשכת. צירוף המילים ממחיש את שבריריות הקיום: האדם חש כאילו הוא ממש מחזיק את נפשו בידו כדי לגונן עליה מפני רעה [ביאור שטיינזלץ], בדומה לחפץ המונח בכף יד פתוחה ועלול ליפול ולהיאבד בכל רגע [מצודת דוד]. סכנה זו נובעת לרוב מרדיפת אויבים וממלחמות [מלבי"ם, מאירי], ויש המציינים כי זוהי מציאות חיים אופיינית לאדם חסיד בעולם הזה [מאירי].

לעומת הפירוש הציורי, גישה שונה מציעה קריאה מילולית יותר של המילה בְכַפִּי. לפי גישה זו, הכוונה היא לשרטוטי כף היד, שבהם על פי האמונה משתקפים המאורעות והגורל העתידים לבוא על האדם [חומת אנך].

חלקו השני של הפסוק, וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי, מציג את הניגוד העוצמתי למצב הסכנה. טרדות המלחמה ופחד המוות הם גורמים טבעיים המקשים על העיון, מסיחים את הדעת וגורמים לשכחה מהירה של הלימוד. עם זאת, המשורר מצהיר כי למרות הפחד והרדיפה הוא אינו זונח את לימודו וממשיך לעסוק בתורה בתמידות [אלשיך, מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מכך, על פי הגישה הרואה בכף היד ביטוי לגורל, ההיצמדות לתורה מקבלת משמעות מעשית ורוחנית כאחד: בזכות הזיכרון והעיסוק בתורה, בכוחו של האדם לשנות את גורלו ואת המאורעות הרשומים בשרטוטי ידיו [חומת אנך].