התמסרות מוחלטת ללימוד התורה ולדרכיה דורשת מהאדם לפנות את מוחו ולבו מהשפעות זרות, ממחשבות מטרידות ומאנשים המבקשים להדיח אותו מדרך הישר. ביטוי מרכזי בפסוק הוא המילה סֵעֲפִים, אשר זכתה למספר כיווני פרשנות המשלימים זה את זה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה סֵעֲפִים נגזרת מלשון מחשבה, בדומה לביטוי המקראי "פוסחים על שתי הסעיפים". לפי פירוש זה, המשורר מצהיר כי הוא שונא ודוחה מפניו רעיונות מפותלים וכל מחשבה עולמית או זרה, ומקדיש את כל כוח המחשבה שלו אך ורק לאהבת התורה [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. התמסרות זו מהווה מדרגה גבוהה שבה האדם אינו רק מדבר בדברי תורה, אלא גם שולט באופן מוחלט על מחשבותיו ומונע כניסה של כל הרהור אחר ללבו [מלבי"ם]. יתרה מכך, המחשבה התדירה בדברי תורה, גם כאשר האדם אינו עוסק בלימוד בפועל, פועלת ככלי מגן המציל אותו מיצר הרע [חומת אנך].
בתוך גישה זו, יש המעמיקים באופיין של אותן מחשבות. דעה אחת מסבירה כי סֵעֲפִים מתארים ספקות ומחשבות של אדם נבוך המרבה להתלבט ולשנות את דעתו. המשורר מצהיר כי הוא מואס במבוכות הללו ובוחר לדבוק בתורת ה' התמימה והברורה [מאירי]. דעה אחרת רואה בכך אזהרה מפני הישענות יתרה על השכל האנושי ועל פילוסופיות בהבנת עיקרי הדת. בניגוד לשלמה המלך שניסה להתחכם למצוות השכלתניות, המשורר דוחה את ההתחכמות האנושית ובוחר ללכת אחרי תורת ה' באמונה שלמה ובתמימות, אף על פי שהתורה עצמה דורשת עיון ומחשבה עמוקה [אלשיך].
מנגד, קיימת גישה פרשנית הסבורה כי המילה סֵעֲפִים אינה מתייחסת למחשבות עצמן, אלא לאנשים. לפי דעה זו, הניקוד של המילה מצביע על כך שמדובר בתואר לאנשים שאינם ישרים, בעלי מחשבות רעות וחושבי אוון [רש"י, אבן עזרא, מאירי, שטיינזלץ]. פירוש נוסף וחריג יותר גוזר את המילה מהשורש של קיצוץ ענפים, ולפיו הכוונה היא לאנשים משחיתים והרסניים שהמשורר שונא ומתרחק מהם, בעודו מוצא מחסה ואהבה בתורה [אבן עזרא, מאירי].