בקשת האדם מאת ה' להארת פנים מבטאת כמיהה לקרבה, לרצון ולהשגת חכמה רוחנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי פָּנֶיךָ הָאֵר הוא מטבע לשון המבטא יחס של רצון, חנינה וחיבה. הדימוי שאול מעולם היחסים האנושיים, שבו פנים מאירות ושוחקות מעידות על קבלת פנים בשמחה, בדומה למלך שפניו המאירות מסמלות חיים וחסד, בניגוד לזעמו המביא כליה.
עם זאת, השימוש באות ב' במילה בְּעַבְדֶּךָ מצביע על רובד עמוק ופנימי יותר. הארת הפנים וגילוי השכינה אינם מופנים רק כלפי האדם מבחוץ, אלא חודרים אל תוך נפשו השכלית והפנימית [מלבי"ם]. הארה פנימית זו מכוונת בעיקר אל הלב, שהוא האיבר העומד נוכח פני ה'. כאשר האור האלוהי מאיר בלב האדם, הוא מטהר אותו מטומאתו ומזכך אותו, ובכך מונע מהלב ומהעיניים לשמש כמתווכים לעבירה [אלשיך].
טהרה פנימית זו והארת השכל מהוות הכנה הכרחית לבקשה העוקבת: וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ. החוקים האלוהיים הם מעצם טבעם מכוסים, מופלאים וקשים להשגה, וניתן להבינם רק באמצעות תוספת חכמה הנובעת מאור פני ה' ורוח קדשו [מלבי"ם, אלשיך]. הקשר בין הארת הפנים ללמידה מוסבר גם על פי התפיסה לפיה ראיית פניו של המורה מחדדת את שכלו של התלמיד. לכן, המשורר מבקש לחזות כביכול בפניו המאירות של ה', כדי שיוכל ללמוד ולהבין את החוקים בחדות ובעמקות יתרה [חומת אנך].