המשורר מצהיר על בחירה מודעת וחד-משמעית בחיים של אמת, אמונה ודבקות מוחלטת בחוקי ה', תוך התרחקות מכל שקר ועוול.
הבחירה בדֶּרֶךְ אֱמוּנָה מוצגת כהיפוכה הגמור של דרך השקר, והיא מבטאת חיים שאין בהם כל עוול [רד"ק, אבן עזרא]. אמונה זו אינה רק הימנעות משקר, אלא היא תפיסת עולם עמוקה: היא היכולת להאמין בצדק האלוהי גם כאשר המציאות נראית בלתי הוגנת, מתוך הבנה שהשכר והעונש האמיתיים ממתינים בעולם הבא [מלבי"ם]. בנוסף, דרך האמונה מייצגת את האמת הנשענת על המסורת, אשר שומרת על האדם מליפול להטעיות כוזבות כאשר הוא עוסק בחקירה שכלית [מאירי]. מנקודת מבט אלגורית, האמונה מסמלת את העיסוק בהלכות הקשורות לסדר זרעים, הדורשות מהאדם ביטחון בה' שיצמיח את יבולו [אלשיך].
מתוך בחירה זו, מצהיר המשורר: מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי. לביטוי זה מציעים הפרשנים שלוש גישות עיקריות המשלימות זו את זו:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שִׁוִּיתִי משמעותה שימה והצבה. כלומר, המשורר שם את חוקי ה' ומשפטיו תמיד מול עיניו כדי ללכת בהם ולעולם לא לשכוח אותם, ממש כפי שאדם מציב דברים על שולחן ערוך. בהקשר זה, המשפטים רומזים לעיסוק המדוקדק בדיני ממונות ונזיקין [רש"י, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי].
גישה שנייה גוזרת את המילה שִׁוִּיתִי מלשון שוויון. לפי פירוש זה, המשורר מצהיר שהוא מתייחס למשפטי ה' כהוראות ישרות והוגנות, ומקפיד לעשות משפט שווה ללא כל עיוות או נטייה [אבן עזרא, מאירי].
גישה שלישית רואה במילה שִׁוִּיתִי ביטוי של השוואה והערכה. בזכות דרך האמונה, האדם מסוגל להשוות ולערוך מאזן בין הייסורים בעולם הזה לבין השכר בעולם הבא. מתוך השוואה זו הוא מגיע להכרה שזמני הסבל וזמני השלווה שווים, שכן כולם נועדו לטובה, ודינו של ה' הוא דין אמת מאוזן וצודק [מלבי"ם].