עמידתו של האדם מול האמת והשקר מעצבת את עולמו הרוחני, ואהבת התורה מכתיבה את יחסו כלפי המרמה והבלי העולם. המילה וַאֲתַעֵבָה נגזרת מלשון תעוב ומיאוס [מצודת ציון], והיא מצביעה על עליית מדרגה משנאה רגילה לכדי סלידה מוחלטת [אלשיך].
הפרשנים מזהים קשר סיבתי הדוק בין שני חלקי הפסוק. התורה מייצגת את האמת, שהיא ההפך הגמור מן השקר [רד"ק]. משום כך, אהבת התורה מובילה בהכרח לשנאת השקר, שכן אדם האוהב דבר מסוים ישנא בטבעיות את המנוגד לו [מלבי"ם]. יתרה מזו, השנאה לשקר נובעת במישרין מכך שהתורה עצמה מזהירה ומרחיקה מפניו [מצודת דוד].
לצד הניגוד הפשוט שבין דחיית השקר לאהבת התורה [ביאור שטיינזלץ], ניתנו לפסוק משמעויות סמליות רחבות יותר. גישה הלכתית רואה במילה שֶׁקֶר סמל למצוות לא תעשה שמהן יש להתרחק, בעוד המילים תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי מכוונות לקיום מצוות עשה [אבן עזרא]. גישה אחרת מפרשת את המילה שֶׁקֶר כהתעסקות בענייני החומר ובהמוניות, שאותם המשורר דוחה לטובת התמסרות ואהבה לתורה בלבד [מאירי].
ברובד נוסף, הפסוק משקף את השאלות הראשונות שאדם נשאל בדין וחשבון בעולם הבא. ההצהרה על שנאת השקר מקבילה לדרישה לשאת ולתת באמונה וביושר, ואילו אהבת התורה מקבילה לחובה לקבוע עיתים ללימודה [אלשיך].