המשורר מתאר את דבקותו העצומה בלימוד התורה ובקיום המצוות, על אף שהוא ניצב מול לעג וביקורת מצד אנשים רמי מעלה. המילים גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים מלמדות על זהות המלעיגים ועל אופי הלעג. אין מדובר רק באנשים פשוטים או באמירות אקראיות, אלא באנשים נכבדים שיושבים דרך קבע כדי לדבר בגנותו [מצודת דוד, שטיינזלץ]. באשר לזהותם של אותם שרים, יש הסבורים כי מדובר במלכי אומות העולם ואנשים גדולים שאינם חפצים בתורה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. לעומתם, גישה שונה מזהה את השרים דווקא כחכמי ישראל וגדולי הסנהדרין היושבים בישיבה [אלשיך, מאירי].
הביטוי בִּי נִדְבָּרוּ מוסבר על ידי הפרשנים כדיבור של גנאי וביקורת. מבחינה לשונית, כאשר פועל משורש ד.ב.ר מופיע עם האות ב' אחריו, משמעותו תמיד שלילית, בדומה לדיבורה של מרים נגד משה [אבן עזרא, מלבי"ם]. כמו כן, השימוש בבניין נפעל במילה נִדְבָּרוּ מצביע על כך שמדובר בדיבור מתמיד ובלתי פוסק [רד"ק, מלבי"ם].
תוכן הלעג משתנה לפי הגישות השונות: יש המפרשים שהם מתלוצצים על עצם עיסוקו בתורה [רש"י], או על כך שהוא מקיים את חוקי התורה שאין להם טעם הגיוני מובהק [מלבי"ם]. אחרים מסבירים שהביקורת מופנית כלפיו על כך שהוא מעמיק בדברים נשגבים למרות הטרדות הרבות המוטלות עליו [מאירי]. לפי פירוש נוסף, השרים אף מטיחים בו עלבונות אישיים ורומזים לחטאיו בעודו עוסק בהלכות מורכבות [אלשיך].
למרות הכל, תגובתו של המשורר היא עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ. הוא אינו מושפע מדבריהם ואינו נוטל חלק בשיחתם [שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים את השימוש במילה עַבְדְּךָ: כשם שעבד מחויב לעשות את גזירות אדוניו ללא ערעור וללא דרישת טעמים, כך המשורר אינו חושש מן הבוז וממשיך לקיים את מצוות ה' [רד"ק, מלבי"ם]. דבקות זו אינה נובעת רק מתחושת חובה רשמית של עבד, אלא מתוך חשק עצום, תשוקה ואהבה ללימוד [מאירי].