השמחה הנובעת מהליכה בנתיב המצוות והפנמת האמונה מושווית לאושרו העצום של אדם הזוכה לשפע חומרי רב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים שַּׂשְׂתִּי כְּעַל כׇּל־הוֹן מבטאות את השמחה העמוקה שבהבנת התורה, השקולה לשמחתו של אדם שמצא או השיג את כל העושר וההון שבעולם.
הפרשנים מציעים התייחסויות שונות להבנת המילים בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ. יש המפרשים זאת כהליכה בפועל בנתיב המצוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או כהרגלת הנפש להליכה בנתיב זה [אבן עזרא]. כאשר אדם מעמיק בדרך זו, הוא מגלה בה חכמה נפלאה ודברים ישרים וצדיקים [רד"ק], והשמחה נובעת מעצם האמונה השלמה בעדויות אלו [מאירי].
גישה מעמיקה יותר מבחינה בין המושג דֶרֶךְ, המייצג נתיב ראשי וכללי, לבין "אורח", שהוא נתיב פרטי וקטן. לפי תפיסה זו, עֵדְוֹתֶיךָ הם הסיפורים והיסודות הכוללים שבתורה, המעידים על השגחת ה׳, על גבורתו ועל מערכת השכר והעונש. השמחה הגדולה שעליה מדבר הפסוק נובעת מכך שהאדם מוצא באותן עדויות את אוצר האמונה היקר, שאותו הוא אוסף אל תוך נפשו ממש כפי שאוספים הון רב [מלבי"ם].
מנגד, ישנה פרשנות ייחודית המעניקה לפסוק משמעות מעשית הקשורה דווקא להוצאות כספיות. לפי גישה זו, העדויות הן השבתות והימים הטובים, המעידים על בריאת העולם ועל יציאת מצרים. מטבע הדברים, יצר הרע עלול לגרום לאדם לדאוג ולהצר על ההוצאות הכספיות הרבות הכרוכות בקיום ימים אלו. אולם, הפסוק מלמד על גישה הפוכה לחלוטין: ההליכה בדרך זו, שאמנם דורשת הוצאה ופיזור של כסף, נעשית בשמחה עצומה כאילו האדם מקבל לידיו הון רב. זאת מתוך ידיעה ברורה שההוצאות לכבוד שבתות וחגים אינן גורעות מרכושו של האדם, אלא אדרבה, מוסיפות לו שפע וברכה [אלשיך].