המשורר מעמיד את תשוקתו העזה ללימוד התורה מול גורלם של הרשעים הבוחרים להתעלם ממנה. מתוך הכרה במכשולים הרבים העומדים בדרך האמונה, מובעת כאן ודאות בכך שה׳ מעניש ומשחית את אלו המעיזים להפנות עורף לחוקיו, בין אם מתוך בורות מכוונת ובין אם מתוך כפירה אידיאולוגית.
המילה גָּעַרְתָּ מופיעה בלשון עבר, ויש שלומדים מכך על פעולתו התמידית של ה׳ מאז ומעולם נגד הרשעים [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים כי הפועל בעבר משמש כאן כביטוי לעתיד, כבקשה או כהבטחה שה׳ יעניש את החוטאים [רד"ק, מאירי]. מאחר שפועל זה מופיע ללא אות היחס ב׳ (גערת זדים ולא גערת בזדים), המשמעות אינה מסתכמת בנזיפה מילולית בלבד, אלא מבטאת השחתה, עונש חמור ואובדן מוחלט [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
הפסוק מכנה את החוטאים זֵדִים אֲרוּרִים. פרשנים מזהים קבוצה זו כאנשים המזלזלים בלימוד, מבלים את זמנם בהבלי העולם ובישיבה בקרנות הרחוב [רד"ק, מצודת דוד], או ככאלו החולקים בזדון ובעזות מצח על האמונה ועל התורה [מלבי"ם]. יש הרואים בהם גורם מפריע המטריד את המשורר ומונע ממנו להגיע לשלמות רוחנית [מאירי]. מנגד, קיימת דעה המזהה את הזדים באופן ספציפי עם עדת קורח, שמרדו במשה ואהרן [אלשיך].
לכאורה קיים ניגוד בפסוק: כיצד אנשים יכולים להיות גם זדים הפועלים במזיד, וגם הַשֹּׁגִים שמשמעותו חוטאים בטעות ובשוגג? על כך ניתנו מספר תשובות:
הגישה הבולטת מסבירה כי הזדון שלהם מתבטא בסירובם המכוון ללמוד תורה. כתוצאה מבטלה זו, הם אינם מכירים את חוקי המשפט, ולכן הם חוטאים בשוגג מתוך בורות [רד"ק, מצודת דוד].
גישה אחרת מפרשת את השגיאה כטעות אידיאולוגית ופילוסופית עמוקה, כדוגמת הוראה לעבודה זרה השקולה כנגד כל התורה [מלבי"ם]. בהקשר לעדת קורח, השגיאה מתבטאת בלעג למצוות מתוך היגיון מעוות, כמו הטענה שבית מלא בספרי קודש פטור ממצוות מזוזה [אלשיך]. פירוש נוסף קובע כי משמעות המילה היא חיסרון, כלומר אנשים שחסרים ונעדרים מכל קיום מצווה [מאירי].
בסיום הפסוק נכתב מִמִּצְוֹתֶיךָ ולא "במצוותיך". שימוש זה באות מ׳ נועד להדגיש כי השגיאות והחטאים של אותם זדים גורמים להם לצאת ולהתרחק לחלוטין מדרך התורה [רד"ק].