אדם האוהב באמת את מצוות ה׳ אינו מסתפק בקיום החובה הבסיסית, אלא משתוקק לדקדק בפרטיהן העדינים ביותר. עם זאת, גם כאשר הרצון עז והבחירה נעשית בלב שלם, האדם עדיין זקוק לסיוע אלוהי כדי להתמיד ולנווט בבטחה בעבודתו הרוחנית.
הבקשה הַדְרִיכֵנִי מבטאת צורך בעזרה משמים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], פתיחת הלב כדי לא לטעות [רד"ק], וכן בקשה להתרגל למצוות כאדם הדורך באותה הדרך פעמים רבות [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על משמעות המילה בִּנְתִיב, המוגדרת כשביל ומסילה [מצודת ציון]. בניגוד ל"דרך" שהיא רחבה ומרכזית, הנתיב הוא שביל צר. בעוד שאת הדרך הראשית של קיום המצוות האדם יכול לעבור בכוחות עצמו, הנתיב הצר מסמל את הדקדוקים הדקים, סעיפי המצוות, החסידות וההליכה לפנים משורת הדין. מכיוון שפרטים אלו כה רבים ועדינים, האדם חושש להישמט מהם ומבקש שה׳ לא רק יראה לו את הנתיב, אלא ממש ידריך אותו בתוכו צעד אחר צעד [אלשיך, מלבי"ם].
ההצדקה לבקשה זו מופיעה בסוף הפסוק: כִּי בוֹ חָפָצְתִּי. המשורר מצהיר כי בחר בשביל זה מרצונו החופשי [ביאור שטיינזלץ] וכי הוא חפץ באותו הנתיב ממש [מאירי]. הצהרה זו מעידה על טוהר כוונותיו: אדם המקיים מצוות לשם קבלת שכר או כבוד אינו מקפיד על הדקדוקים הקטנים, אך מי שחפץ במצווה עצמה מבקש לדקדק בכל פרטיה וללכת בנתיבותיה הצרים [מלבי"ם]. יתרה מכך, דווקא משום שההליכה לפנים משורת הדין אינה חובה מוחלטת אלא רצון וחפץ אישי, קל מאוד להרפות ממנה ולעזוב אותה. לכן נדרש הסיוע האלוהי כדי להתמיד בה עד תום [אלשיך], בבחינת הכלל לפיו מי שבא להיטהר מקבל סיוע מן השמים [מצודת דוד].