תחושת מועקה עמוקה וכאב נפשי מציפים את המשורר לנוכח התנהגותם של הרשעים. מילים אלו מבטאות את ההתנגשות הכואבת שבין נאמנות מוחלטת לה׳ לבין מציאות שבה אלו שמתעלמים מציווייו זוכים להצלחה.
רוב הפרשנים מסבירים את המילה צִמְּתַתְנִי כלשון כריתה, השמדה והגעה אל סף מוות מרוב צער [אבן עזרא, המאירי, מצודת ציון, מצודת דוד]. לעומתם, יש המפרשים מילה זו במשמעות של כיווץ, הצטמקות והצקה פנימית עמוקה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המושג קִנְאָתִי מתפרש בשני אופנים משלימים: כעס וקנאות לכבוד ה׳ [רש"י, מצודת ציון], או כקנאה של ממש בהצלחתם של הרשעים [רד"ק, המאירי].
הסיבה לאותה קנאה וכעס היא כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי, כלומר אויביי מתעלמים מציווייך. אריכות האפיים שה׳ מעניק לרשעים גורמת להם לשכוח את דבריו ולכפור בהשגחה העליונה, דבר שמעורר במשורר קנאות נוכח חילול כבוד ה׳ [מלבי"ם]. הקושי מתעצם כאשר המשורר רואה את אויביו מתנהגים כאילו לא צוו בדבר, ובכל זאת זוכים לשגשוג [רד"ק, המאירי].
ברובד עמוק יותר, ניכר כי המצוקה נובעת מהסוגיה המוכרת של רשע וטוב לו. המשורר אינו מקנא בעושרם החומרי של הרשעים, אלא כואב את גאוותם. הרשעים טועים לחשוב שהצלחתם מעידה על כך שה׳ חפץ בהם, משום שהם שכחו את דברי התורה הקובעים כי לעיתים ה׳ מעניק שכר לשונאיו בעולם הזה רק כדי לאבדם בעולם הבא. אילו היו הרשעים זוכרים את הדברים הללו, הם לא היו מתגאים בטובתם, אלא היו אבלים וקודרים לנוכח הצלחתם המדומה [אלשיך].