הפסוק מבטא את מחויבותו העמוקה של המשורר לקיום מצוות ה', לצד בקשה תמידית לסיוע אלוהי. חלק מהפרשנים קושרים הצהרה זו להבנת המשפטים ההגיוניים שהוזכרו בפסוקים הקודמים; ההכרה בצדק ובחכמה שבהם, מובילה את האדם לשמור גם את חוקיך – המצוות שטעמן אינו קל להבנה – מתוך אמונה שגם בהן גנוזה חכמה עליונה [מלבי"ם, מאירי].
מוקד הדיון הפרשני בפסוק נסוב סביב מיקומו התחבירי של הביטוי עד מאד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי סדר המילים בפסוק מעט הפוך, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "את חוקיך אשמור עד מאוד" [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. לפי פירוש זה, המשורר מצהיר על כוונתו לשמור את החוקים בכל לבו וכוחו, בתכלית השלמות וכאילו השכל עצמו מחייב אותם, ועל סמך כוונה טהורה זו הוא מבקש מה' שלא יעזוב אותו ויסיר מדרכו כל מניעה.
לעומת זאת, דעה אחרת גורסת כי הביטוי מחובר דווקא לסוף הפסוק – אל תעזבני עד מאד. כלומר, זוהי תחינה כלפי ה' שלא יעזוב את האדם עזיבה מוחלטת וקשה, שכן ללא עזרתו הוא לא יוכל להמשיך לשמור את החוקים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש לשוני נוסף מציע כי משמעות הביטוי עד מאד היא פשוט "לעד" [אבן עזרא בשם בן בלעם].
מהות הבקשה אל תעזבני מתפרשת בכמה רבדים של התפתחות רוחנית. יש המפרשים את הבקשה כתפילה לסיוע אלוהי שילווה את האדם ברציפות עד שיצליח להגיע לאותה מדרגה גבוהה של שמירת המצוות "מאוד" [רד"ק בשם אביו]. על גבי רעיון זה מוסבר כי האדם מבקש מה' שלא ימתין עם עזרתו עד שיגיע להישגים כבירים, אלא יסייע לו כבר בתחילת דרכו, אפילו כשהוא שומר את החוקים רק במעט [אלשיך]. ברובד העמוק יותר, הבקשה שלא להיעזב היא תפילה להשפעת רוח הקודש ולעזרה בהשלמת הנפש, עד שהאדם יזכה להתעלות ולהשיג את הסיבות הנסתרות שעומדות בבסיס הציווי של אותם חוקים [מאירי, מלבי"ם].