היכולת לעמוד בגבורה מול מתנגדים ומלעיזים נובעת מתוך ביטחון מוחלט בהבטחותיו של ה'. כאשר נאמר וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר, הכוונה היא ליכולת להשיב בביטחון לאלו שמחרפים ומתקיפים [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי משמעות ההשבה היא לענות למחרף דברי חרוף נגדיים, לדבר ללא מורא ולהתעמת איתו באותה המידה שבה פעל [מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו לגבי מהות אותו חרוף שאיתו נדרש להתמודד. גישה אחת סבורה כי מדובר בלעג על מצבו הקשה של האדם, כאשר אויביו מקניטים אותו ואומרים שאין לו עוד תקווה וישועה מאת ה' [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, גישה אחרת קושרת את החרוף באופן ספציפי למעשיו של דוד המלך ולחטא בת שבע. לפי תפיסה זו, המחרפים טוענים כי בעקבות החטא תוסר המלכות [מלבי"ם], ואף מקניטים לגבי עונשו העתידי ושלילת חלקו לעולם הבא [אלשיך].
מול טענות אלו מוצגת ההישענות על סוף הפסוק: כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ. רוב הפרשנים מסבירים כי זוהי ודאות מוחלטת בכך שה' יקיים את הבטחתו לישועה, ללא כל הרהור או ספק [רד"ק, מאירי]. ביטחון זה בדבר ה' הוא המקור המעניק את הכוח שלא לפחד מן האויבים [מצודת דוד]. בהקשר הממוקד של חטא בת שבע, הביטחון מתפרש כאמונה בכך שהבטחת המלכות לא תבוטל משום שהיא מושתתת מיסודה על חסד אלוהי [מלבי"ם]. בנוסף, זוהי הסתמכות על נבואות קודמות שהבטיחו לדוד כי בסוף ימיו ישכב עם אבותיו בשלום, דבר המוכיח לו כי למרות חטאיו, מעמדו הרוחני וחלקו לעולם הבא עדיין שמורים לו [אלשיך].