כוחה של התורה טמון ביכולתה להעניק חכמה ובהירות לכל אדם הניגש אליה, ללא קשר לרמתו השכלית ההתחלתית. המילה פֵּתַח מנוקדת בקמץ קטן כדי להבדיל אותה מפתח של שער פיזי, ומשמעותה היא פתחון פה או תחילת הדיבור [אבן עזרא, מנחת שי]. המילה פְּתָיִים מתייחסת לאנשים חסרי ידע או כסילים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר נועד לעודד את האדם ללמוד תורה. לעיתים אדם עלול לחוש רתיעה מול פלאות התורה ועומקה, ולחשוב שלא יצליח להבינה. על כך משיב הפסוק כי עצם פתיחת הדברים ותחילת העיון בהם מאירים את עיני השכל. מיד עם תחילת הלימוד, הדברים פותחים בפני הלומד דרך של תבונה ומעודדים אותו להמשיך ולהעמיק [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף של פירוש מתמקד בפשטותם של דברי התורה. בשונה ממשלי עמים אחרים שחיצוניותם ריקה, הגישה אל פֵּתַח התורה, כלומר הסיפורים הפשוטים ופשט הכתובים, מאירה גם היא, וניתן ללמוד ממנה אמונה, מוסר ודרך ארץ [מלבי"ם].
ישנם פרשנים הרואים במילה פֵּתַח התייחסות לאירועים היסטוריים ספציפיים המהווים את תחילת דבריו של ה'. גישה אחת קושרת זאת למעשה בראשית, שבו תחילת הדיבור האלוהי הגלוי הייתה באמירה "יהי אור", המאירה את העולם ואת שכלו של האדם [רש"י, מאירי, אלשיך]. גישה אחרת רואה בכך רמז לפתיחת עשרת הדיברות; ה' פתח את דבריו לישראל באמירה "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ובכך האיר את ליבם כשהזכיר להם את חסדיו, כדי שיקבלו עליהם את מלכותו באהבה בטרם יגזור עליהם מצוות [רש"י].
לגבי סיום הפסוק, מֵבִין פְּתָיִים, קיימות שלוש גישות באשר למקור ההבנה. יש הסבורים כי התורה עצמה היא זו שמעניקה בינה לאותם פתאים שאינם בקיאים בחכמה עמוקה [מצודת דוד, מלבי"ם]. אחרים מפרשים כי ה' הוא זה שנותן את התבונה בלב הפתאים [רד"ק, מאירי]. מנגד, יש המפרשים זאת על חכם גדול בשר ודם, שניחן בכוח וביכולת לפשט רעיונות מורכבים וללמד בינה גם לאנשים פשוטים [אלשיך].