המשורר מצהיר על דבקותו הבלתי מתפשרת בתורה, גם כאשר הוא נתון תחת רדיפות קשות, ייסורים ופגיעה בשלוות נפשו על ידי אנשי זדון.
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי חֶבְלֵי רְשָׁעִים. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מן המפרשים היא שהמילה חֶבְלֵי פירושה קבוצות או סיעות של אנשים רשעים שהתאגדו יחד [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים כי מדובר בצרות, ייסורים וצירים שהרשעים גורמים, או כבלים וחבלים של ממש שבהם הם אוחזים בו [מאירי, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, רד"ק].
מחלוקת נוספת קיימת סביב משמעות המילה עִוְּדֻנִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מאותו שורש של המילה "עד", ומשמעותה ביזה, שלל וטרף. כלומר, הרשעים שללו וגזלו את נפשו מרוב ייסורים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, מאירי, מצודת דוד, חומת אנך]. עם זאת, יש המציעים כי המילה נגזרת מהמילה "עוד", כלומר שהרשעים התרבו ונוספו עליו [רש"י], או שמשמעותה עיוות ועיקום [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש מי שדוחה לחלוטין את הקשר ללשון שלל וביזה, וסבור כי למילה זו אין כל מקבילה בלשון המקרא, ומשמעותה פשוטה הקשורה לאחיזה וכבילה בחבלים [אבן עזרא].
למרות מצב קשה זה, המשורר מכריז: תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי. התמודדות זו אינה מובנת מאליה, שכן רדיפות הרשעים מונעות את העיון והעסק בתורה, הדורשים דעת צלולה ומיושבת [מלבי"ם]. יתרה מכך, ההתגרות וההכעסה מצד הרשעים עלולות לגרום לתלמיד חכם לשכוח את תלמודו מתוך כעס, אך אהבתו העזה של המשורר לתורה מנעה זאת [אלשיך]. בהקשר זה מוסיפים כי בניגוד לעבירה שיכולה לכבות את זכותה של מצווה רגילה, שום דבר אינו יכול לכבות את כוחה של התורה עצמה [חומת אנך].