המשורר פונה אל ה' בבקשה אישית ועמוקה למימוש הבטחה אלוהית. לאחר חזון של ביטחון רוחני וקירבה, המבט מופנה אל ההווה, מתוך דרישה להגשים את הציפייה שה' בעצמו נטע בלבו של המבקש [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי הבקשה זְכֹר־דָּבָר מכוונת להבטחה ספציפית שהבטיח ה'. גישה מרכזית מזהה "דבר" זה עם ההבטחה ההיסטורית שהועברה לדוד המלך על ידי נתן הנביא, ולפיה שושלתו ומלכותו ייכונו לעד [רש"י, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המרחיבים את משמעות ההבטחה אל מעבר לזמן ההווה, ורואים בה התייחסות לימות המשיח. לפי גישה זו, ההבטחה היא שדוד יזכה לראות את גאולת ישראל וניצחון על האומות באחרית הימים, או שהיא מכוונת לייעודו של דוד שנבחר ונמשח עוד בטרם נולד [אלשיך]. זווית נוספת מקשרת את הפסוק לנחמה מאוחרת של דוד; ה' הבטיח לו דבר שלא התגלה בחייו, אך בא לידי ביטוי כאשר שלמה בנו הכניס את ארון הברית לקודש הקודשים, ובאותה שעה כאילו קם דוד לתחייה וזכה לראות בהתגשמות ההבטחה [חומת אנך].
החלק השני של הפסוק, עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי, בא להסביר את סיבת הבקשה. משמעות המילה יִחַלְתָּנִי היא "גרמת לי לייחל ולקוות". הפרשנים מציינים כי הפועל כאן מתאר פעולה שה' עשה כלפי המשורר – ה' הוא שנתן לו את התוחלת ושם בתוכו את הציפייה לקיום הדבר [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. כלומר, המשורר מבקש מה' לזכור את ההבטחה, משום שהיא בדיוק הדבר שה' עצמו גרם לו לצפות לו [מצודת דוד].
בתוך כך, ישנה הבחנה דקה באשר לאופי של אותה תוחלת. אין מדובר בתקווה מעורפלת או בספק, אלא בציפייה ברורה, בטוחה ומוחלטת, הנובעת מהבטחה אלוהית שאין להרהר אחריה [מלבי"ם]. מנגד, ייתכן שהמילה טומנת בחובה משמעות נוספת של ציפייה: לא רק האדם מצפה לקיום ההבטחה, אלא ה' הוא שציפה מן המשורר לגדולות, ובזכות כך קירב אותו אליו [ביאור שטיינזלץ].