הקשר העמוק שבין הבנה שכלית לבין קיום מצוות מתוך חיבור פנימי ומלא עומד במוקד בקשתו של המשורר. הבקשה הֲבִינֵנִי משמעותה פנייה לה׳ שיעניק לאדם את היכולת להבין את דרכי התורה ואת מה שנדרש ממנו לדעת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר להבנה הפשוטה, זוהי בקשה לזכות בבינת הלב המאפשרת להעמיק ולהוציא דבר מתוך דבר [מלבי"ם, אלשיך].
הפרשנים מצביעים על כך שהשגת בינה זו מובילה לשתי תוצאות מעשיות וישירות ביחס לאדם ולתורה:
התוצאה הראשונה באה לידי ביטוי במילים וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ. הפועל "נוצר" מבטא דרגה גבוהה ועמוקה יותר מאשר הפועל "שומר" [מלבי"ם]. אדם שאינו מבין את התורה עשוי אמנם לשמור אותה, אך יעשה זאת רק מתוך פחד, יראת עונש או ציפייה לשכר. לעומת זאת, מי שמבין אותה באמת, נוצר אותה כדבר יקר וחמוד [מלבי"ם]. היבט נוסף של נצירת התורה הוא השמירה מפני שכחה; היגיעה השכלית וההבנה העצמית מקבעות את הלימוד בנפש, כך שהאדם לא ישכח את תלמודו, בניגוד למידע שנלמד מאחרים שנוטה להישכח בקלות [אלשיך, אבן עזרא].
התוצאה השנייה היא וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב. ההבנה של טעמי התורה וענייניה מביאה לקיום המצוות מתוך שמחה גדולה [מאירי], ומתוך אהבה ורצון פנימי אמיתי, ולא על מנת לזכות בכבוד או לעשות לאדם שם בעולם [רד"ק]. יתרה מכך, כאשר הלב טרוד ושקוע לחלוטין בעיון ובהבנת התורה, הוא אינו מתחלק לשניים ואינו מתפנה למחשבות רעות ולפיתויי החטא, וכך מתאפשרת שמירת התורה בלב שלם ואחיד [אלשיך].