השלמות הרוחנית של האדם נמדדת לא רק בהימנעות מעשיית רע, אלא גם בעשייה אקטיבית של טוב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג את שני צידי המטבע של קיום התורה: לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה, כלומר הימנעות מעוול ומעבירה על מצוות לא תעשה, ולצידה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ, שהיא קיום מצוות עשה והליכה אקטיבית בדרכי ה' [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים אלו מדגישים כי אין די לאדם לשבת באפס מעשה ולהימנע מחטא, שכן שכרו אינו שלם אלא אם כן הוא קם ועושה טוב.
מנגד, יש המפרשים כי עצם ההימנעות מעבירה נחשבת לאדם לזכות גדולה, כאילו הלך בפועל בדרכי ה' [אבן עזרא]. גישה ייחודית נוספת לוקחת את הפסוק לתחום שבין אדם לחברו: ההימנעות מעוול מתייחסת לזהירות מפגיעה בזולת, וההליכה בדרכי ה' משמעותה חיקוי מידותיו של הבורא – כפי שהוא רחום וחנון, כך גם האדם נדרש להיות [אלשיך].
המילה אַף שבתחילת הפסוק זוכה למספר התייחסויות. יש המסבירים אותה בלשון קל וחומר: אם אדם מקיים את מצוות העשה, קל וחומר שישמור את עצמו מלעבור על איסורים. אחרים רואים במילה זו ביטוי לסיוע אלוהי: אדם שבוחר ללכת בדרכי ה', זוכה להשגחה מיוחדת כך שדבר עבירה כלל לא יזדמן לידו, בבחינת הבא ליטהר מסייעים לו [רד"ק].
באשר למילה פָעֲלוּ (שהאות פ' בה נהגית כרפויה [מנחת שי]), מוסבר כי פועל אינו רק מעשה חד פעמי, אלא עסק והתעסקות מתמשכת. לכן, הצדיקים אינם רק נמנעים מביצוע חטא שלם, אלא מתרחקים מכל עיסוק בעניינים שיש בהם שמץ של עוול [מלבי"ם].
הפרשנים מוסיפים כי ההימנעות מן הרע וההליכה בדרכי ה' נובעות מתוך לימוד עדותיו של ה' והתבוננות בהנהגתו. כאשר האדם רואה שדרכי ה' מבוססות על צדק ומשפט, ולומד על העונשים שהוטלו על חוטאים בעבר, מתעוררת בו יראה המניעה אותו להיזהר מכל עוול וללכת בדרכי התורה כפי כוחו [מאירי, מלבי"ם]. עוד מצוין בהקשר זה כי אף על פי שהפסוק מנוסח בלשון עבר, כוונתו גם לעתיד: מי שיקבע את אמונתו, ייזהר תמיד מלעשות עוול [מאירי].